אני לש את החימר. לש ולש. עשרים דקות חולפות. אני משתעשע ברעיונות מה אצור. "האם די?" אני שואל. והמורה משיב "עוד". אני לש ולש את החימר. ציפור נוחתת על חלוני, שואלת "אולי את דמותי?" רעב מופיע. שואל "אולי כלי לשאת בו לחם?" מחשבות חולפות. הגיגים באים והולכים. אני מאבד את סבלנותי. שלוש שעות שאני לש כבר. "האם די?" אני שואל אותו. "האם לא מוכן עדיין?" המורה מחייך חיוך עדין ומתווה בסנטרו "עוד". אני לש ולש את החימר. חושי מתערפלים. שרירי ידיי מתחילים למחות. רגשות נדחסים זה בזה. חונקים בי דמעה. כעס. עצבות. חוסר אונים. "עד מתי?" אני שואל אותו בטון מוחה. "עוד" הוא משיב. אדיש למחאתי כאילו לא הייתי דבר. אבי מופיע, דואג, שואל "אולי תיצור את עתידך?" אימי מופיעה, חרדה, מוחה דמעה, "אולי את זוגתך?" תרבות מגיעה ומנסה ללפות את דמותי הנסדקת באצבעותיה. אני לש ולש את החימר. ארבע שנים שאני לש. את אלוהים מזמן כבר חדלתי לשאול. את מדריכיי נטשתי. את יועציי פיטרתי. כבר איני מנסה ליצור דבר. נכנעתי לחימר. נמסר אל הלישה כולי. שלווה מציפה את כל הווייתי. "עכשיו די" מפציע המורה. והיצירה? "עכשיו די" אומר החימר, "נעשית אתה".
- דורון טולדו
חימר
עודכן: 20 באפר׳
留言