אפקט החטיפה של הלא-מודע

האל האדס החוטף את פרספונה אל השאול, כיפה אדומה הנבלעת לקרבו של הזאב, אליס שנופלת במחילת הארנב, הבית של דורותי שסופת טורנדו תולשת אותו ממקומו אל ארץ עוץ, כל אלו הם דימויים מוכרים מהסיפורים שגדלנו עליהם שמתארים חוויה שאנחנו מכירים מחיינו שלנו – חוויה של היחטפות אל חומרי הלא-מודע שלנו.

אנחנו יכולים להתנהל בשגרת היום-יום ולפתע קורה דבר מה, או שמישהו אומר לנו משהו, ואנחנו מוצאים את עצמינו נחטפים באחת אל תוך סערה או מערבולת בולעת, נחטפים "שוב" אל אותן תחושות מוכרות, אל אותו פזמון מוכר ולעיתים מאוס, נחטפים אל מעמקי עלילות "הסיפור שלנו" שכמו אורב לנו בסמטה חשוכה, מחכה רק שנדרוך בה והוא ילפות את רגלנו. בין רגע אנחנו חוזרים להיות אותו ילד מנודה, אותה ילדה מצטמצמת ולא ראויה לאהבה, אותו נער מושפל ונלעג, אותה נערה נבגדת ומנוצלת, אותו בית מוחק ומבטל, או שופט ומבקר, אותה ענישה פנימית, אותה שוטטות חסרת הכוונה ומעורבות של עין (ולב) מבוגרת, אותה חוסר שייכות, אותו חוסר ערך, או אותו "בלתי מספיק" מכאיב ובלתי מתעכל שמחרב כל חלקה טובה בנפש ומוחק כבמחי יד את כל מה שבנו שאינו עולה בקנה אחד עם הסיפור הפנימי ש"נדלק" – אותו פצע או אוסף של פצעים שנצמדים לא פעם לתחושת ה"אני" שלנו. יש טריגר – ואנחנו נחטפים. זהו אפקט החטיפה של הלא מודע, הלא הוא השאול במיתולוגיה, היער האפל באגדות, החצר האחורית של הנפש. אבל בלא מודע שוכנים לא רק פצעים שמבקשים ריפוי או צללים שמבקשים אור וערות, יש שם גם חלקי עצמי נשכחים - כאלה שנשלחו אל הגלות במהלך תהליכי החיברות וההשתייכות, יש שם כוחות פנימיים שטרם למדנו להכיר, כוחות יצירה, פוטנציאלים אישיים שמחכים להגשמה (הגשמה – מלשון להפוך לגשמי, כלומר הם זקוקים לגוף בשביל להתממש), וקשר אל מחוזות תודעתיים שהם מעבר לעצמי (התודעה הקולקטיבית).

למדנו לפחד מהלא מודע, להתיירא מהשאול. סיפורי אימה נכתבו עליו. צבעים עזים נצבעו עליו. מנגינות וצירופי צלילים נאסרו לנגינה. טריטוריית הנפש הזאת עברה דמוניזציה (בעיקר במהלך האלף הראשון לספירה ועם הניצור של אירופה), אבל גם דמונים (שדים) הם בסה"כ צרכים ודחפי חיים שעברו דיכוי ואיבדנו קשר איתם, ואין להם ברירה אלא להתבטא במארז נושף אש לעיתים של בושה זעם תוקפנות ואשמה. אדם שאינו בקשר עם הלא מודע שלו הוא אדם שנותק מעצמו, איבד קשר עם ישותו הפנימית העמוקה, עם הקול הפנימי ועם תחושת ההכוונה שלו. הוא מתקיים באינטלקט, בעולם המושגים, מחוץ או מעל לעצמו. חייו (גם אם במושגי החברה הוא "הצליח") עלולים להפוך פריכים ויבשים תחת מלוכתה המנכרת של הרציונליזציה. אנחנו זקוקים למגע ולקשר עם הלא מודע שלנו. לכן, האדס שחוטף אותנו אל השאול הוא לא בהכרח אויב שבא להרע לנו שצריך להילחם בו, אלא שליח של הנפש שלנו המבקשת להתאחד ולהתממש. במהלך התהליך הנפשי שנקרא משבר אמצע החיים משתנים יחסיו של האדם עם הלא מודע שלו. לא פעם מתחדש ומעמיק הקשר עם ממלכתו של האדס, או אם תרצו - מתחדש ומעמיק הקשר של האדם עם עצמו. בתהליך הזה יש מפגש עם פצעים שמבקשים ריפוי, אך גם ניכוס של כוחות והיבטי נפש חדשים (ארכיטיפים) שמסייעים לנו להתפתח ולצמוח, לגלות את עצמינו מחדש ולהתממש. זה איחוד מחייה נפשות אשר מפיח רוח חדשה בחיים. ** התמונה מתוך ההרצאה שלי "משבר אמצע החיים: תקלה בדרך או אשנב למפת דרכים עתיקת יומין?"