העץ הלבן
עודכן: 23 במרץ 2019
"ליבנו עולה על גדותיו". כך הוא אמר בעודו יושב תחת העץ הלבן. זה אשר יבש צימאונו, וחכמת שנותיו חרוטה בקפלי קליפתו.
"האדם הפך אותנו לקלישאה, לכאלה שהאלים זנחו אותם על מנת להסוות את יהירותם".
משתומם אני מביט בפניו חרושות הקמטים, בעיניו בעלות המבט החסר את האישי, מנסה ללקט שביב עדות לכך שדעתו נטרפה עליו. אבל משהו בזקן הזה אוחז בי ולא מניח לי לנדוד אל אותו אי אינטלקטואלי בו הכל מסודר בתיקיות מסודרות שמגדירות כל דבר למקומו ומנקזות ממנו את מיץ חייו הקסום לכל הפחות, אם לא המסוכן - מסוכן לפחות עבור אותו אי "יודע" שבאוקיינוס תודעתי.
אני רוצה לשאול "מה..." אבל הזקן מקדים אותי ופותח בשירת אנחות, שמילותיה נהגות במעמקי חזהו ומנגינתה עולה מעמוד שדרתו אי שם ממעמקיו. גופו נע הלוך ושוב עם השירה.
שירתו מוכרת. לא לראשי אך לליבי. חוכמה מושרת. חוכמה שמעבר לזמן. כאב לו שותף כל אטום בעולם וכל רגע שאי פעם היה, ערגה שיודעת עצמה ורק אל עצמה היא נכספת.
עיניי נעצמות . איני יכול עוד לאחוז בנראה. נשימתי נדומה. שרירי גופי נכנעים.
העץ הלבן משיק בענפיו, מנער מעצמו ציפור פולשנית, מטרידה, מלשינה. שירת הזקן מחליקה בין קפלי קליפתו ונמזגת אל שירתה של הרוח. ואולי מלכתחילה הייתה זו הרוח ששרה, שירת אנחות העולה אי שם ממעמקי הזמן, שמצאה את דרכה דרך שדרתו ואל ענפיו היבשים של הזקן.
הוא שר בלחש, שירתו נאנחת חרישית בין ענפיו, משתהה, וגוועת אל תוך ים של שקט.
ליבי עולה על גדותיו. שירת אנחות עולה במעמקי חזי דרך שדרתי אל ענפי היבשים. גופי נע הלוך ושוב עם השירה.
אנחנו יושבים ביחד, העץ ואני,
עד שרק העץ נותר.
