top of page
  • דורון טולדו

הצל הסמוי של משאלות הלב

הצמח זקן התיש (ראש סבא) מנתב את כל שאיפתו ומשאביו לעבר הרגע בו הרוח תחפון בכנפיה את הזרעים שלו בעלי המצנח הקטן ותישא אותם הרחק. דומה שזוהי כל מהותו ויעודו. אבל ברגע הזה של הגשמת ייעודו טמון גם רגע כיליונו, מכיוון שבאותו רגע שהרוח מגיעה וייעודו מתגשם חדל גם קיומו שלו, והוא מתפרק מצורתו כראש סבא. ואולי יש משהו מזה גם באופן בו אנחנו נושאים את משאלות הלב שלנו בתוכנו. יש משהו בכמיהה אליהן, בגעגוע ובשאיפה להתגשמותן שמאפשר לנו להיות איתן בקשר. להרגיש אותן. יש להן תחושה מוכרת בגוף. מין געגוע שהופך להיות מוכר. שהופך להיות אנחנו. שהופך לאופן בו אנחנו מכירים מגדירים ותופסים את עצמינו. ברגע ההגשמה, משאלת הלב חדלה להיות משאלה והיא משתנה. היא איננה עוד. או לפחות האופן בו התרגלנו להרגיש אותה בתוכנו משתנה. אנחנו משתנים, וזה כרוך בסוג של פרידה מסוימת מעצמינו - לפחות כפי שלמדנו להכיר את עצמינו. כל פרידה מחלק של עצמינו היא סוג של מוות קטן, וזה מביא איתו פחד שעשוי לגרום לנו לחבל במה שאנחנו מייחלים לו. כמובן שלא באופן מודע אלא אי שם מאחור באופן כלשהו שסמוי מהעין שלנו. בכמיהה שלנו ובהכספות אחר משאלות הלב חבויה סוג של סכנה ל"אני" שלנו כפי שלמדנו לשרטט אותו על קנבס הדימוי העצמי. אותו "אני" שרואה עצמו כדבר נפרד ומוצק, ולא כתהליך של חיים המתהווה מרגע לרגע. וככה קורה שאנחנו לא פעם מחבלים לעצמינו בדרך, מרחיקים מעצמינו את הדברים אליהם אנחנו הכי נכספים, מתרחקים מהנתיב שלנו בחיים, ומוצאים את עצמינו חיים חיים שהם לא בדיוק שלנו. אפשר אולי לקרוא לזה פחד מגדילה, או ענישה עצמית, אבל איפשהו בתוך כל אחד מאיתנו יש את זקן התיש (ראש סבא) שמחכה לרוח שתישא את זרעיו על כנפיה ותגשים אותו, ובה בעת מפחד מאותה הרוח ואולי עושה הכל כדי להימלט ממנה. בהפניית המבט אל הצל הסמוי של משאלות הלב אנחנו עשויים לגלות שאנחנו כלואים בין פחדים: הפחד לא להיות אני בעולם, והפחד להיות אני בעולם. אבל הפניית המבט הזאת היא גם תחילתו של המסע שלנו דרך עצמינו אל עבר המימוש שלנו בעולם, ואל עבר הפיכת הפחדים שלנו מסוהרים למורי דרך.



20 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page