top of page
  • דורון טולדו

חרדה אחת - שני סיפורים:

עודכן: 19 במרץ 2023

א' הגיע אלי כשהוא סובל מחרדות קשות המתבטאות ברמה פיזית כלחץ בראש, צפצוף באוזניים, קוצר נשימה, וזרמים בידיים. פסיכיאטר שפגש אבחן חרדה ורשם לו ציפרלקס שלא ממש עוזר לו. א' מבקש פתרון לחרדה. בהחלט מובן. חרדה מייצרת סבל רב ויכולה ממש לשבש את החיים כך שנוצרת דחיפות גדולה להרגיע אותה. א' מתייחס אלי כרופא, כמומחה בעל חלוק לבן שאמור "לפתור" את החרדה. לשאלות על חייו הוא עונה בקצרנות עניינית וחותמת, וחוזר על המשפט שאיתו פתח את הפגישה "לחץ בראש, צפצוף באוזניים, קוצר נשימה, זרמים בידיים". משפט שמרגיש כדלת הזזה שנסגרת שוב ושוב בפני. ניסיונותיי להסביר שאין בכוחי להעלים את החרדה כבמטה קסם, שחרדה היא ביטוי של מרקם של דברים שלא מקבלים מקום ועיבוד, ושהגוף שלו מחזיק ומבטא משהו שהנפש שלו לא עיבדה, נופלים על אוזן ערלה.

ההצעה שלי שאולי הגוף שלו צועק את מה שהנפש נאלמה מלהביע ושאולי יש דברים בחייו שמבקשים שינוי שמפחיד לגעת בהם, דומה שאינה תורמת דבר. אני חש שהדברים שאני אומר לא מגיעים אליו. א' הגיע לסירוגין מפגש כן מפגש לא, סה"כ 4 מפגשים ולא המשיך. נותרתי עם תחושה צובטת. תחושה שאינה חביבה על אף מטפל - שלא הצלחתי לעזור לו, ושכשלתי לתת מענה לכאביו. כשאני חושב על זה, ההרגשה שאיתה נותרתי היא מעין בבואה טיפולית (כמו החול בו מוטבעת טביעת הרגל) של תפיסה חברתית נפוצה שהתבטאה בעמדתו של א' כמטופל, תפיסה תרבותית לגבי חרדה (ובכלל) כאילו הייתה בעיה שצריך לפתור, או משהו שצריך לתקן - ולא עדות לכך שדבר מה בנפש מבקש תשומת לב ושינוי.

תפיסה חברתית זו, ששורשיה נעוצים אי שם בגישה הרפואית שממנה צמחה הפסיכותרפיה (והתפתחה רבות מאז תודה לאל), רואה בחרדה בעיה ולא סימפטום של בעיה.

זו גישה "תפעולית" רווחת הגורמת לאנשים רבים לחשוב שרבים מהיבטי הנפש והתחושות שחיים בהם אינם לגיטימיים או מצביעים על "תקלה במערכת" וכך מובילה אותם להתנתק מהיבטים ותחושות אלו עד שלא נותר להם אלא שלבצבץ על פני השטח כחרדה.

ל' הגיע אלי גם הוא כשהוא סובל מהתקפי חרדה קשים. גם הוא מטופל בציפרלקס. הוא ניסה כל מיני דברים שלא עזרו ומבין היום שיש צורך בטיפול עומק, במחוזות שמהם עולה החרדה. לאחר כחודשיים התקפי החרדה נעלמו ושנינו "שכחנו" שבשביל זה הוא בא במקור. הנושאים שעלו והפכו מרכזיים בטיפול הפכו להיות פחד מקירבה ואינטימיות, הנטייה שלו לקחת הכל על עצמו "ולהושיע" תוך שהוא מאבד קשר עם גבולותיו ומגבלותיו, וחוסר היכולת שלו לנוח, לעצור, ולהיות פסיבי. בעצם פחד גדול מלהתחבר לחלק שבו שקשור ללהיות נזקק. עם הנושאים האלה צף גם סיפור חיים רלוונטי שבנה ועיצב את המארג הפנימי שמתוכו עלתה החרדה, ואיתו הגיחו גם רצונות גנוזים וחנוקים שמכוונים את ל' אל שינוי גדול באורחות חייו - מקצועית, זוגית, והורית. למעשה החרדה הייתה סוג של קריאה להתעורר ולהתחבר לעצמו, קריאה לשינוי, קריאה להקשבה פנימה.

חרדה אחת - שני סיפורים. האמת שחרדה היא אף פעם לא אחת, ואצל כל אדם היא מתבטאת באופן שונה וייחודי לעולמו ולמשמעויות הייחודיות לו, ואני כמטפל איני אוחז בהוראות הפעלה כאלה או אחרות, אלא נדרש להכיר את האדם וללמוד את האופן הספציפי בו החרדה מאורגנת בעולמו הפנימי, ולאן היא מובילה אותנו בנפשו ובחייו. לא פעם אנחנו מתייחסים אל עצמינו כבעיה שצריך לתקן. זוהי גישה חברתית ורפואית שאת מסריה אנחנו סופגים לאורך חיינו באין ספור מקומות ומצבים, וזהו אחד המצעים הנפוצים שמהם נוצרת חרדה. עם כל הקושי שיש בחרדה היא צופנת בתוכה גם מתנה, ומזמינה אותנו להקשיב לה, לתת לה לכוון אותנו אל עצמינו, ולגלות...



photo by jiyad nassar






* המטופלים המתוארים הם דמויות בדויות ומייצגים אוסף של סיפורי מקרה מהקליניקה, סיפורים שיש בהם מכנה משותף שחוזר על עצמו בהיבטים של ההתמודדות עם חרדה.

179 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page