הגדרה של 'פוליטי': " שייך לתחום הציבורי; מדיני מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא תחום הפעילות האנושית העוסק בכוחות הפועלים בחברה או במדינה, בשימוש שנעשה בהם ובחלוקתם. מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא מכלול הסוגיות במרחב פרט – חברה – ריבון. פוליטיקה מתקיימת בחברה או במדינה ובכל קבוצה בה מתקבלות החלטות משותפות מחייבות הנוגעות לכלל חברי הקבוצה. משום כך פוליטיקה היא לא התייחסות רק לתהליכי החלטות בממשלים, אלא היא תקפה גם בתהליכי החלטות בתוך ארגונים ולמשל בדומה בתוך המשפחה (במידה וההחלטות מחייבות) "
אז מה הקשר בין טיפול לפוליטיקה? והאם טיפול עשוי להיות בהיבט מסוים אקט פוליטי? אולי לעיתים אפילו חתרני - פוליטי?
בכל חברה ישנם נורמות וקודים של התנהגות. חלקם מעוגנים בחוק, וחלקם במעין הסכמה שבעל פה. מה שמקובל. נורמות וקודים אלו הם חלק מתהליך של סוציאליזציה שכולנו חלק ממנו באופן כזה או אחר. הנורמות האלה יכולות להיות גם ספציפיות למשפחה בה גדלנו. כך או כך, הן כולן משפיעות על האופן בו אנחנו לומדים להשתייך ומעצבות את תחושת הפרט מול הקבוצה, ואת הדימוי העצמי מתוך כך בהתאם. אולם יש בנו חלקים שלא פעם אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות האלה. החלקים האלה לא מורשים להשתתף והם נדחקים ומאופסנים היכנשהו בתוכנו במקום שנוטה להסתתר מהעין (לא פעם גם מהעין שלנו), והופכים להיות "הבעיות" שלנו. לא מעט מהנורמות שאנחנו מאמצים בכדי להשתייך ותהליכי החיברות שמעצבים אותנו לוקים בחסר גדול של הבנה וקבלה של נפש האדם, של האופן בו אנחנו בנויים, ושל הצרכים הקיומיים, הרגשיים, והרוחניים שלנו. כתוצאה מכך היבטים שלמים בתוכנו נדחים, מוקעים, או זוכים להתעלמות מוחקת. הפרט הגדל בחברה מפנים את הנורמות האלה, את המבט והתפיסה שלהן, ולומד לדחות את החלקים האלה גם בתוכו. גם אם ימרוד בנורמות, הוא כנראה יתויג כנון-קונפורמיסט ויחווה את עצמו כאאוטסיידר. חלקים מוכחשים ודחויים אלו הופכים לרב להיות החומרים הפסיכולוגיים ("הבעיות") שמטופלים מגיעים איתם לטיפול. אנשים רבים נמנעים מלגעת בחומרים הפסיכולוגיים האלה, וכך הם בסיכוי גדול לאמץ את בבואת התבנית של החברה, ולהפוך לנציגי הסוציאליזציה הדוחסים את הנורמות החברתיות לתוך העולם הפנימי של ילדיהם. בכך הם נוטים להעביר "בעיות פסיכולוגיות" אלו הלאה בערוצי ההורשה הבין דוריים.
אם נביט בתהליך הזה ניתן לראות שיש כאן תנועה של התקה וניוד הבעיות מהקולקטיבי אל הפרסונאלי, תהליך של דחיסה מהסוציאליזציה של הכלל אל הפסיכולוגיה של הפרט. במילים אחרות, הבעיה שמקורה בתפיסות ובנורמות החברתיות, הופכת לבעיה פסיכולוגית של הפרט, והוא מגיע עכשיו לטיפול בשביל לטפל ב"בעיה שלו".
ניקח דוגמא שכיחה ביותר של גבר שבויש על ביטוי רגשותיו מגיל צעיר, שלמד "לשמור את זה בפנים" ולא לדבר, ומגיע עכשיו לטיפול עם דיכאון וקשיים לפתח אינטימיות. או לדוגמא אישה צעירה שגדלה בבית שבו אסור לכעוס ומגיעה לטיפול עם חרדות ועם קושי להתקדם מקצועית בחייה.
אחד הדברים שקורים לרב בתחילת טיפול הוא יצירת קשר עם אותם חלקים "אסורים" שנודו, התיידדות והקשבה אליהם. האדם לומד לתת מקום לחלקים שלא יכלו להתבטא בעבר, ולאפשר להם להגיח במסגרת קשר בטוח ומאפשר. בכך חלקים אלו יכולים להתחיל להשתחרר מכלאם. ככל שהטיפול מתקדם החלקים האלה עוברים מסע של אינטגרציה בו הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהאדם, ומתוך כך מתחילים באופן טבעי לדרוש את מקומם גם בחייו, במעגלים החברתיים ובמערכות היחסים בהם הוא מתקיים. זהו שלב בתהליך שעשוי להיות לא פשוט ומאתגר, שלב של אינטגרציה וטרנספורמציה של חייו של האדם, שבו החלקים המנודים מגיעים אל החיים והאדם צריך לא פעם להתמודד עם ההיבטים החברתיים/משפחתיים שמראש דיכאו את החלקים האלה בתוכו. אותו גבר יתחיל לבטא את רגשותיו, ולצד מערכות היחסים שיעמיקו ויקבלו בברכה את השינוי שחל בו, יאלץ גם להתמודד עם אותם ביטויים מביישים או שופטים שמראש גרמו לו לשמור את רגשותיו לעצמו. כעסה של אותה אישה יתחיל להגיח אל מציאות חייה והיא תיאלץ להתמודד עם הבוס שלא לוקח אותה ברצינות, או עם משפחתה שמרימה גבה של "איך את מתנהגת??" אל מול כעסה – שהוא למעשה ביטוי של גדילה ושל עצירה של עמדה של התבטלות עצמית. ככה שחלקים אלו שדוכאו ע"י נורמות הקבוצה ונדחסו אל הפרט, מוחזרים עכשיו אל הקבוצה/חברה. הבעיות מחולצות מהפסיכולוגי של הפרט ומוחזרות לשדה הסוציאלי של הקבוצה, שצריכה עכשיו לקבל ולהכיל בתוכה את מה שהוקיעה ודחתה בעבר, ובעקבות זאת - להשתנות. באופן הזה, חדר הטיפול הופך לרגעים למעבדה מחתרתית החותרת תחת הקונצנזוס. היא משחררת את האסורים מכלאם, ואסורים אלו חוזרים אל החברה/משפחה/מערכת יחסים, ומייצרים בה שינוי – שינוי של נורמות החברה ושל ה-WAY OF LIFE שלנו, שבהיבטים רבים אינו עולה בקו אחד של בריאות והלימה עם נפש האדם. בעידן של אצבע קלה על הדק האבחונים והמרשמים הפסיכיאטרים אנחנו עשויים להיות בסכנה של עודף מדיקליזציה על חשבון שינוי חברתי נדרש. המדיקליזציה עלולה בקלות להתיימר לתת מענה לנושאים חברתיים או התנהגותיים, ולהפוך תהליכים חברתיים שנתפשים כבעלי ערך חברתי או מוסרי לכאלה שנתפשים כבעיות רפואיות, ורגשות אנושיים לתחלואות. באופן הזה היא עלולה להפוך לגורם מדכא במקום מרפא, ולסמא את העין מחוליה של החברה בכך שהיא מוציאה את "ההוא שיש לו בעיות" אל מחוץ ל"נורמלי", כאשר טווח ה"נורמלי" הולך ומצטמצם בימינו לכדי סט פעולות תפקודיות יומ-יומיות יבשות שחסרות את נשמתו של האדם. לתהליכים המתרחשים בטיפול יש אם כך פוטנציאל לייצר שינוי חברתי וככזה הוא הופך למעשה לאקט פוליטי במרחב.
ואולי בעצם כשחושבים על זה, האם יש משהו שאינו פוליטי?
Comments