בדידות היא אחת מן הקשות שבחוויות האנושיות, ומרבית האנשים יעשו כמעט הכל כדי לנסות להימנע ממנה.
ישנם מחקרים שמראים שבדידות עשויה להשפיע לא רק על איכות החיים אלא אף על תוחלת החיים עצמה.
בדידות היא נושא עד כדי כך מאיים שהעונש הכי קשה שנותנים לאסיר בכלא הוא בידוד בצינוק.
אבל מהי הבדידות? כיצד היא נוצרת בנו? והאם היא רק משהו שקורה בתוכנו או שאולי יש לה גם היבטים חברתיים-תרבותיים? אולי היא משהו שנוצר בתווך הזה של האינטראקציה בין חוץ לפנים, בין האדם לסביבה ומערכות היחסים בהן הוא חי? אולי אפילו הבדידות היא תגובה בריאה ונחוצה לסביבה לא בריאה או חסרה?
בידוד חברתי, בעיקר בשנות הילדות, הוא דבר קשה מנשוא. השתייכות בגיל הילדות וההתבגרות היא המשימה ההתפתחותית העיקרית של הילד, ואלו שמתקשים עם זה עשויים לחוות קשיים עצומים שמשפיעים על שאר ההיבטים בחייהם, קשיים שיכולים להמשיך וללוות אותנו גם בהמשך חיינו הבוגרים.
כולנו זקוקים לתחושת שייכות, והצורך להשתייך עשוי לגרום לרובנו לחתוך החוצה (edit out) היבטים וחלקים של עצמינו, תכונות או ביטויים אותנטיים שאנחנו מרגישים שלא יתקבלו ועלולים להוקיע אותנו מהקבוצה שאליה אנחנו שייכים. אנחנו מוצאים את עצמינו בתוך קונפליקט פנימי בין הצורך באותנטיות לבין הצורך בהשתייכות.
בתוך כל קבוצה יש נורמות התנהגות, אופנה תורנית, מעמדות, מה נחשב ומה נחשב לא, וכיו"ב, ואנחנו קולטים מגיל מאוד צעיר מהם גבולות המכנה המשותף המקובל והבטוח, ומהם הסיכונים שבלחרוג ממנו.
וכך אנחנו מצטמצמים וחלקים מעצמינו נשלחים לאיזה מין צינוק פנימי. אסורים. ואסורים.
לא פעם דווקא כשאנחנו מוקפים באנשים אנחנו עשויים לחוש בודדים ביתר שאת.
החלקים שבודדו בנו אחראים להרבה מהכאבים והבעיות בחיינו. הם מחבלים במערכות יחסים, בזוגיות, יוצרים סימפטומים בגוף, לעיתים אפילו מחלות (יש שיגידו שתמיד הם אחראים לזה), מולידים חרדה ודיכאון, ועוד שלל מועקות שנערמות ומכבידות את המשא שאנחנו סוחבים.
אפילו במערכות היחסים הראשוניות ביותר בחיינו, אלו שצומחות בתוך המחוזות העדינים של ההתקשרות בין אם-תינוק (או אב, או דמות מטפלת אחרת) ישנם לא פעם היבטים פנימיים שמתחילים להישלח לבדידות.
למשל כל פעם שהתינוק "אגרסיבי" האמא מעוותת את פניה והתינוק חש אותה מתרחקת בגופה ובנוכחותה. כל פעם שהילד "היסטרי" אבא מתקשח ובהמשך שולח את הילד המבוהל לחדרו "להירגע" משום מה. ילדה חשה שאמא לא יכולה להתמודד עם הכעס שלה ושהיא תתפרק אז היא לומדת להיות נחמדה ומרצה וכך שומרת על הקשר ועל האהבה עם אמא "בטוחה", בהקריבה משהו מהכוח האישי שלה וביטויו האפשרי בעולם.
וכן הלאה וכן הלאה.
ישנם חלקים והיבטים של עצמינו שלא יכלו להגיע לתוך קשר, ואנחנו נושאים אותם בתוכנו כתחושת בדידות מכאיבה, כתחושת שמירה פנימית תמידית, כחרדה או דיכאון, או סתם כתחושה קהה של חיים.
אחד הדברים שהטיפול הפסיכותרפי מזמין אליו הוא מסע משותף של חילוץ החלקים האלו שלנו מהצינוק של הבידוד הפנימי בתהליך של UNDOING ALONESS , כך שיוכלו לחזור ולהיכלל בתור קשר אנושי, ולשוב ולהיכלל במלאות חווית החיים של האדם. לשם כך גם המטפל צריך להיות בקשר עם החלקים שלו עצמו שבודדו, ובאופן הזה הטיפול הופך למסע משותף בו המטפל והמטופל תרים ביחד אחר האותנטיות כפי שהיא מתגלה ומתהווה מרגע לרגע בתוך המפגש הטיפולי.
הטיפול בא לנסות ולסייע לאדם להיות בקשר מלא יותר עם עצמו/ה, עם רגשותיו/יה, עם רצונותיו/יה ומאוויי ליבו/ה כך שיוכלו להתחיל לשוב ולבצבץ אל נוף חייו/ה.
בדידות היא חוויה קשה, אבל יש בה גם מתנה.
בדידות היא גם גשר לקשר. היא גשר שעשוי לחבר בין אנשים באופן אותנטי, קרוב, עמוק, יקר ומיוחד.
ואז, אולי, הבדידות הופכת לקצת פחות בודדה...
Komentarze