top of page
  • דורון טולדו

מהו "THE DARK NIGHT OF THE SOUL" ומה הקשר שלו למשבר אמצע החיים?

עודכן: 17 באוק׳ 2021

לא פעם יוצא לי לדבר עם אנשים על הנושא הזה שנקרא "משבר גיל ה-40", או "משברי אמצע חיים".

ההתייחסות הרווחת למשבר הזה נתפסת לא פעם כמשהו קפריזי כזה שקופץ על אנשים, לא רציונלי, מעין משהו שצריך פשוט לעבור אותו ומבלי להתייחס ברצינות ולתת תוקף ללבטים הכאבים והתחושות שהוא מוליד. משהו שדומה שאפשר, ואולי אף צריך, לבטל אותו בהינף יד. הדימוי הנפוץ למשבר הזה (שבעזרתה של הוליווד קיבל הטייה אל העולם הגברי) הוא כמובן הקלישאה של קניית מכונית ספורט אדומה ורדיפה אחרי בחורות צעירות.

הדימוי הזה לא מתאר משבר אלא טרגדיה של גיל ה-40 מכיוון שהוא מעיד על אדם שנמצא בהתנגדות גדולה מאוד לתהליך הפנימי שהוא עובר. במציאות זה נראה מאוד אחרת.

יש לי תחושה שהשיחות האלה משקפות אולי משהו מההתייחסות התרבותית לנושא של משברי אמצע חיים, ובעיקר את חוסר ההבנה לגבי התהליך הזה והשינוי שמתחולל בנפש במהלכו. אז החלטתי לכתוב קצת מהמחשבות שלי על הנושא, ולהזכיר שהמילה "משבר" - crisis - מקורה ביוונית, ומשמעותה היא "צומת" או נקודה שבה משהו משתנה.


אז מהו "THE DARK NIGHT OF THE SOUL" - ומה הקשר שלו למשבר אמצע החיים?


המונח "the dark night of the soul" מקורו בשיר מאת St. John of the cross , מיסטיקן נוצרי שחי בספרד במאה ה-16, והוא מתייחס למסע שעובר האדם דרך החשיכה כאשר הוא מחפש אחר האיחוד המיוחל עם אלוהים. במסע הזה אדם עשוי לפגוש בתחושות של דיכאון, ריקנות, חוסר תכלית, מיאוס מכל מעורבות באינטראקציות חברתיות, והצורך במשמעות עמוקה יותר בחיים הולך ומתחזק בנפשו. אנשים רבים אשר בחרו בדרך הרוחנית (או שמא היא בחרה בהם?) פוגשים בשלב "החשוך" הזה, והם עשויים להרגיש שהם נכשלו או שסטו מדרכם - בעיקר כשהמסר שמטופח חברתית בימינו הוא שאנחנו אמורים להיות שמחים אוהבים ומחייכים כל הזמן. למרות הקושי, תחושת איבוד הדרך, הבלבול, ההצפה או לחילופין שיממון המדבר שנוצר בנפש שעשויים ללוות את התהליך, זהו תהליך טבעי שמתרחש בנפשם של רב בני האדם כאשר הדמות שלמדנו להיות בעולם אינה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו בצורה מלאה, כובלת אותנו או גורמת לנו לא להיות נאמנים לעצמינו ולמאוויי הנפש שחיים בנו ומבקשים להתגשם. זהו תהליך טבעי של התבגרות בו מתעוררת בנו הכמיהה לקשר עמוק ואמיתי יותר עם עצמינו ועם החיים, ולחבירה מחודשת אל האותנטיות שבנו. בעקבות הכמיהה הפנימית לאיחוד עם מהותו האמיתית, האדם עשוי לעבור דרך סוג של "מוות פסיכולוגי". הוא פוגש בהיבטי הצל שבנפשו מפגש שאינו קל אך חיוני למען האיחוד המיוחל עם העצמי האותנטי שבו. התהליך הזה יכול להיות מאוד עוצמתי וקיצוני ולהיחוות ממש כמוות, כעונש או קללה, כעינוי, כנידוי, או כאילו לאלוהים בעצמו יש משהו נגדנו. בסיפורים תיאולוגיים רבים מופיע המיתוס של הישרפות באש הגיהנום או המוטיב של היטהרות הנפש דרך שריפה באש המכלה (המכלה את כל מה שאינו אמיתי) – אשר מקבילה אולי למפגש עם חומרי הצל.

גם בעולם השאמאניזם, בו השאמאן יורד לעולמות התחתונים במהלך טקס הריפוי או במסע החניכה שלו, יש הקבלה או דמיון למפגש עם היבטי התודעה של הצל. השאמאנים נקראו גם "המרפאים הפצועים" וכוחות הריפוי שלהם באים בזכות פצעיהם ומסע החניכה/ריפוי שעברו - מסע דרך עצמם.

גם פרויד ויונג התייחסו לנושא של the dark night of the soul בעבודתם, ויונג אפילו סבר שהנפש עצמה, או ה"לא מודע" (the psyche) בשפתו של יונג, היא שמארגנת את האירועים בחייו של האדם כך שיניעו את תהליך ההתפתחות והצמיחה אל עבר האינדיבידואציה (מטרת תהליך ההתפתחות לפי יונג) - כלומר כל העניין הזה של "the dark night of the soul" הוא יצירה ישירה ומכוונת של הנפש. . .

אינדיבידואציה באה מהמילה אינדיבידום, כלומר - בלתי ניתן לחלוקה.

ע"פ יונג תהליך האינדיבידואציה הוא תהליך של אינטגרציה ואיחוד בין כל חלקי העצמי, ואם בראשית חיינו אנחנו בונים ישות שהיא אגואית במהותה, באמצע החיים משהו בנו מתחיל לסגת ממנה ולנוע פנימה בחיפוש אחרי אותנטיות ומשמעות אחרת.

הנפש קוראת לנו לשוב הביתה והיא עושה זאת בקול המייה דקה שנחווה כקריאה פנימית או ככמיהה בעלת גוון נוסטלגי בתוכנו.

בשפה דתית ניתן לאמר שזהו האלוהים שקורא לנו, שקולו נשמע בתוכנו ואומר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כלומר קורא לנו לעזוב את המוכר והידוע, את הבית/הדמות שבנינו בצלמם של הורינו/מולדתנו, לעזוב את מה שירשנו וגיבשנו ל"אני" שלנו, וללכת בעקבות קול ההכוונה הפנימית שהתעורר בנו ואומר "אל הארץ אשר אראך", כלומר למצוא את מקומנו שלנו בעולם.

הקבלה אף היא מדברת על גיל 40 כגיל בו אנו רוכשים את מתנת הבינה.

הקול שהתעורר בתוכנו מזמין אותנו לעשות צעד אמיץ אל הלא נודע - צעד אל מעבר לגבולות ה"אני" המוכרים.

הנפש המשתנה והקריאה שהיא מעירה בתוכנו היא שמניעה את כל התהליך, ולפי יונג יש לה יכולת השפעה על כוראוגרפיית חיינו. כמו יד נעלמה היא מנווטת סיטואציות, אירועים ומפגשים עם אנשים שמהווים קטליזטורים ונתיבים לשינוי.

ככל שנתנגד לתהליך שמתחולל בנו ולתחושות שהוא מעיר בנו - כך הוא יחווה יותר קשה, מה שמביא אותנו חזרה אל הוליווד. . .

היה זה אליוט ג'ייקס, פסיכולוג קנדי ב- 1965, שטבע לראשונה את המונח "משבר אמצע החיים". בהמשך הוליווד אימצה את המונח והפכה אותו לקלישאה הידועה (והמטעה) שבה גבר בשנות ה-40-50 לחייו מפרק את נישואיו, מתפטר מעבודתו, קונה מכונית ספורט אדומה ומתחיל לרדוף אחרי נערות צעירות.

כאמור זהו דימוי שמתאר אדם שנמצא בהתנגדות גדולה לתהליך הפנימי שהוא עובר, להתבגרות הגופנית, הנפשית והרוחנית שמתחוללת בו, ומנסה לאחוז בנעורים שחולפים ובמאפייני התנהגות שהם השגיים ומחפיצים במהותם אשר מאפיינים את מחוזות הנפש של האגו. האגו נאחז בכסאו ומתקשה להרפות אל מול כוחות המשיכה וההשתנות הפנימית של הנפש. החשש שלו מוצדק מכיוון שהשינוי המתרחש משמעו שהוא עומד לאבד את שלטונו המלוכני על הנפש בתהליך המעבר הפנימי מהיררכיה להולרכיה.


לסיכום, ניתן לאמר שבמונח "משבר אמצע החיים" יש סוג של מודרניזציה להיבט נפשי-רוחני של טרנספורמציה ולידה מחדש במסע חייו של אדם, תהליך של אלכימיה של הנפש אשר מופיע גם במסורות ובתיאולוגיות העתיקות. הנושא הזה קרוב לליבי והמפגש איתו בקליניקה הוא קסום ומרגש עבורי. משהו בתהליך הליווי של משברים כאלה מזכיר לי לא פעם את התהליך בו נוצר יהלום בטבע: פחם שהוא חומר אורגני שרוף, שטמון במעמקי האדמה לאורך זמן ונתון ללחצים ותהליכי דחיסה חזקים, שמחוללים תהליך מטמורפוזי אשר מתוכו מתגלה לבסוף גביש יפיפה, שהוא גם החומר הכי חזק בטבע.

זהו אכן משבר והוא אינו קל, אך זהו משבר שיש בו הזמנה לתהליך של צמיחה והתפתחות שיכול להיות מתנה גדולה עבור אלו שמוכנים להניח למשבר לחולל בהם את השינוי.

זהו תהליך התבגרות טבעי ואני תוהה אם לולא היינו חיים בתרבות שמנסה לאחוז בנעורי הנצח, היתכן והיינו חווים אותו באופן רך ואורגני יותר בחיינו?

אולי אפילו לא היינו מכנים אותו "משבר"?


photo by john noonan

611 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page