מורים בעל כורחם: משה והפטיש

הייתי בן 16. נער די מרדן שלא כל כך נוטה לקבל מרות. יום ראשון בשבוע היה יום עבודה בענפי הקיבוץ, ואני עבדתי בגד"ש (גדולי שדה). כמו מרבית הנערים בגיל הזה הייתי חולה הגה וכל מה שעניין אותי היה לנהוג בטרקטור. וכך באותו יום ראשון הגעתי אל אגף המיכון החקלאי עם טרקטור רתום לדיסקוס, כהכנה לקראת היציאה לשדה ולמלאכת הדיסוק שהייתה עבורי רק תירוץ ליום שלם של נהיגה בטרקטור ולמה שמבחינתי באותו זמן היה האושר העילאי. ושם, באגף המיכון, פגשתי את משה. משה היה זקן. מבעד לעיניי בן ה - 16 החצופות שלי כל אדם מעל גיל 40 היה זקן. אבל משה באמת היה זקן. הוא לא שמח לראות אותי. גם כי הוא היה זקן וזקנים הם רגזנים כאלה (נו, עיניים של בן 16 מה לעשות...), וגם כי מן הסתם לא הייתה לו סבלנות לעוד מישהו שמגיע לאגף שלו עם משהו שצריך לתקן - ובעיקר שהמישהו הזה הוא נער בן 16 מתלהב עם עגיל באוזן ונובלס בכיס שכל מה שמעניין אותו זה לנהוג (בשפתו של משה – "פושטק!"). משה לא היה ממש רגזן. האמת שהוא אפילו היה די רגוע (יחסית לזקן כן?), אבל הוא עדיין הביט בי דרך עיניים שלא מרוצות ממני ומגיל ה- 16 חסר דפיקת החשבון וחסר הידיעה לגבי ההשלכות שמעבר לכאן ועכשיו שבו הייתי נתון. המבט הלא מרוצה של משה, כאילו היה בד אדום מתנפנף מול שור, העיר בי מיד את אש המרד הטיפשעשרית הנפלאה שלי, כי כמובן שגם הוא כמו כל המבוגרים חשב שאני צריך להיות.... (השלם/י את החסר דרך עיניי בן 16). כמובן שזה מה שהוא חשב. כמובן. כמובן! כמובן? עברנו ביחד על הדיסקוס ומשה זיהה וריתך סדק באחת מקורות הברזל. האחריות שלי הייתה לזהות ברגים משוחררים ולהדק אותם. היה שם בורג אחד חלוד ש"רקד" בתוך החור שלו שלא הצלחתי להדק מפאת הוד חלידותו, והיות והחלטתי שהוא עושה לי דווקא, בחרתי לחפף כדי לא לאתגר את הסבלנות שלא הייתה לי אז. עברתי הלאה תוך שאני משאיר את הבורג משוחרר, את משה מתרגז, וכבר רואה בעיניי רוחי את מרחבי השדות הפתוחים קוראים לי. אבל משה, שהיה גם זקן וגם יקה, לא וויתר. הוא קרא לי חזרה אל הבורג המשוחרר ואמר לי: "דורון, חופש – הטבע שלו לגדול". חופש הטבע שלו לגדול. משה התכוון כמובן שחשוב להדק את הבורג כי אחרת הוא ירקוד בתוך החור וירחיב אותו, אבל לא אני ולא משה ידענו אז שהמשפט הזה ילך איתי הלאה בהמשך חיי כסוג של מצפן. לא אני ולא משה ידענו שגם מקום כלשהו במעמקי תוכי שמע את המשפט הזה ולקח אותו פנימה, למחוזות פנימיים שבהם אין ברגים, למחוזות בתוכי שהיו מהודקים וביקשו להשתחרר. לא אני ולא משה ידענו שהמשפט הזה יהפוך להיות אחד מעמודי התווך ומתובנות היסוד שאני נושא בתוכי לגבי טיפול וריפוי, שהוא ילמד אותי לסמוך על חכמתו של התהליך ושל אנרגיית החיים, ושהוא ייעצב רבות בבגרותי את תפיסת העולם שלי כמטפל וכאדם. כמה רחוק הייתי אז מהידיעה הבוטחת שיש לי היום שמספיק ליצור חופש קטן בתוך האדם כדי ששינוי יחל לנוע. כדי שהאדם יתעורר. כדי שההכוונה הפנימית שלו תנבוט שוב. כדי שריפוי יתרחש לפעמים כמו באורח נס. כי חופש – הטבע שלו לגדול. זה פשוט הטבע שלו. לא ידענו את זה אז. באותו זמן משה היה מבחינתי זקן רגזן שמנסה לחנך אותי, ואני הייתי סייח פרא שאינו בר אילוף.

למשה היה פטיש ברזל עם ידית לבנה שעליו הוא ריתך באותיות מודיעות לכל את המילה "מ ש ה" על מנת שכולם ידעו למי הוא שייך וישמרו נפשותיהם מלקחת אותו. ביד חזקה ובזרוע נטויה משה הניף את הפטיש שוב ושוב, ודפיקה אחר דפיקה יישר את כל מה שהיה עקום בדיסקוס. מיישר את כל מה שבעיניו דרש החזרה למסגרת ולתלם. בלסתות מתהדקות הבטתי כמו בהילוך איטי בפטיש העולה ויורד שבידו של משה, חש את המילים שלו מהדהדות לי בראש ובגוף, מנסות בדרכן שלהן ליישר גם אותי.

כעבור כמחצית השעה נהגתי את הטרקטור והדיסקוס אל מרחבי השדות הפתוחים, כאשר למורדות רגליי איתי בקבינה מונח לו אחר כבוד, כשלל אש מרד נעורים, גם פטיש ברזל עם ידית לבנה שעליו מרותך באותיות מודיעות לכל "משה".

משה לא ראה את הפטיש שלו יותר. ואני? אני מבלי לדעת סחבתי ממשה יותר מפטיש באותו יום, וקיבלתי יותר ממה שהוא חשב שהוא נתן. משה נפטר לפני כעשר שנים בגיל 92 בשיבה טובה, מוקף בנכדים ובאהבה. הפטיש נמצא עד היום בארגז הכלים במחסן שלי. המשפט שמשה אמר הפך לחלק ממני ומארגז הכלים הטיפולי שלי. מרבית חיי חיפשתי מורה ולא מצאתי. היום אני קצת מבין שהמורה שחיפשתי כנראה תמיד היה איתי, מלווה ומכוון, נוטע בי זרעים שינבטו לכשיבשילו התנאים, חולף דרך דמויות שנקרו בחיי, מורים בעל כורחם.