סיפור קטן על העברה בין דורית והתניה מגדרית
(או כיצד להפוך את הילד שלך לסטראוטיפ הגברי):
עודכן: 1 במרץ
לפני כמה חודשים ישבתי בחדר המתנה בתור לרופא אוזניים.יחד איתי המתינו שתי אמהות - אחת עם בן ואחת עם בת, שניהם כבני 5, שניהם עם דלקת אוזניים.הילדה ישנה. הילד עדיין לא מציק (מוטיב מקדם).אמא א' פותחת ומספרת לאמא ב' כמה בעל א' מעצבן ומאכזב אותה, כמה הוא גבר אטום שלא מבין אותה, כמה הוא חסר רגישות ואין לו אינטליגנציה רגשית ושהיא כבר לא יודעת מה לעשות איתו. תלונות על תלונות שעיקרן מדגיש את נכותו הרגשית של בעלה, את היעדר עולמו הרגשי, ואת הבדידות הנפשית בה היא חיה.אמא ב' מהנהנת לאות הבנה. גם אני קצת מהנהן לאות הבנה.הילדה של אמא ב' מתעוררת ומתחילה לבכות כי כואבת לה האוזן. אמא ב' מחבקת אותה ומנשקת, שואלת אם כואב מאוד? ואומרת שלא נורא, שתכף הם יכנסו לרופא והוא יעזור. עוד נשיקה ועוד חיבוק ונענוע קל לשמאל ולימין הלוך ושוב והילדה נרגעת, למרות שניכר שעדיין כואב לה.אמא ב' מספרת לאמא א' שהילדה התעוררה כל הלילה מהכאב ושהיה לה לילה קשה. אמא א' פונה אל הילדה של אמא ב' באינטונציה רכה ונעימה ושואלת אם כאב מאוד? ואוי מסכנונת, ואיזה חמודה את. וליטוף קל על הראש, ואיזה יפה את.אמא א' מספרת לאמא ב' שגם הילד שלה התעורר במהלך הלילה בגלל הכאב. היא פונה אל הילד ושואלת אבל למעשה אומרת לו "אבל היית גיבור ולא בכית, היית חזק והתגברת נכון?". המילים עוזבות את פיה באיזה אופן מודגש ביתר מידה שכזה, באיטיות יתר, עם מין משקל או מסה כזאת שצמודה אליהן. הילד אוסף את עצמו, מזדקף תוך שהוא מקשיח את הסרעפת והבטן, כמו מארגן את עצמו (אולי זה מה שנקרא "לקחת את עצמך בידיים"?), כפות הידיים שלו נסגרות קצת - מתחילות לקבל ארומה של מנח אגרוף, הגבות שלו מתקמטות קצת מעל העיניים והלסת שלו מתהדקת.הוא מתקרב לאמא שלו ומוציא צמר גפן מאוזן שמאל. "אמא זה נפל לי" הוא אומר והרגל שלו מתחילה לנוע בחוסר שקט. "זה כואב" הוא מעיז להגיד. אמא א' גוערת בו שיכניס את צמר הגפן חזרה ושימתין בסבלנות ושיקשור את השרוך בנעל וכמה פעמים היא צריכה להגיד לו את זה. גם הלסת שלה מתהדקת.בינתיים הילדה מתחילה לייבב בשקט, עטופה עמוק בתוך החיבוק של אמא ב'.הילד מתחיל להסתובב בחוסר שקט בחדר ההמתנה, מקפיץ את ידית הדלת עם מכות קלות של כף היד, בועט קלות שוב ושוב עם קצה הנעל בפח האשפה מהפלסטיק שבצד החדר. פותח וסוגר את המכסה שלו ומתחיל להרעיש. אמא א' גוערת בו שיפסיק. בסוף מתעצבנת עליו ומאיימת שעוד מעט אבא יבוא ו....
ואני יושב שם, מרגיש איך שתי האוזניים שלי מתחילות לכאוב ולא מדלקת, מרגיש את העלבון של הילד הזה, שמהדהד עם העלבון שלי כילד בכל אותן פעמים שאמרו לי לקחת את עצמי בידיים או כל ביטוי אחר על משקל ה"תהיה גבר!" שתמיד בא בטיימינג מוזר דווקא ברגעים בהם הגיח ממני רגש כלשהו אל העולם.ואני רואה איך העלבון והפגיעה של הילד מתכסים ברוגז ובכעס שעדיין לא בנו את עצמם מספיק בשביל להתפוצץ, אז הוא מתחיל להציק. כשאבא א' יגיע ויכעס אז הוא יתפוצץ. ואח"כ יאטם.
עבר בי איזה דחף להגיד שם כמה דברים. משהו לגבי שני ילדים בני אותו גיל עם אותה דלקת אוזניים שזוכים למסר שונה.משהו לגבי מילים שכמו מכבש יוצקות תבניות בנפש של ילד ומעצבות אותו בסוף פס היצור להיות את אותו גבר א' מתחילת הסיפור (זה שעולמו הרגשי דומה כי נעדר), מילים שנוטעות בו בושה על שהראה קושי או פגיעות, מלמדות אותו ליצור בדידות פנימית, וכנראה ישפיעו רבות על יכולתו העתידית להיות באינטימיות. אני צופה כמו בהילוך איטי איך ממש ברגעים אלו נזרעים הזרעים אצל הילד הזה לדיכאון הסמוי שהוא מנת חלקם של כל כך הרבה גברים - חלקם אפילו מבלי לדעת זאת.וכמה חוסר הבנה יש סביב כל הנושא הזה.
אבל המילים נעלמו לי. או נאלמו לי. מזכירות לי שאני עדיין במסע של השבה של המילים האבודות, של שפה שנשתכחה בשם הגבריות.
אנחנו יושבים שם כולנו בחדר ההמתנה. ממתינים עם כאבי אוזניים. ממתינים עם תלונות על בעל מנותק רגשית. ממתינים עם מילים שביכולתן לפצוע את האוזן. ממתינים. אולי לא לרופא בכלל.אולי אנחנו בכלל ממתינים להקשבה?אולי אנחנו לא ממתינים לרופא אוזניים אלא לרופא מגדרי?
Comments