חותמו של פרוקרוסטס בנפשנו

במיתולוגיה היוונית מסופר על פרוקרוסטס, שודד דרכים אשר היה עט על הולכי הדרך בדרכם לאתונה וחוטף אותם אל מבצרו במרומי הר קורידאלוס, שם הם בילו את הלילה כפותים על מיטת ברזל. מי שהיה קצר למיטת הברזל היה עובר מתיחה, ומי שהיה ארוך עבר קיצוץ וצמצום. למחרת הם המשיכו בדרכם לאתונה בדמותם החדשה - המצומצמת או המוגדלת. מותאמים. ראויים. בתוך הגבולות של מה שנחשב כנורמלי.

הסיפור הזה הוא כמובן מטאפורה לתהליכי השתייכות וחיברות.

בדרך אל אתונה, המשולה לחברה, כולנו עוברים תהליכי מתיחה וכיווץ, הבלטה ומחיקה של היבטים כאלה ואחרים של עצמינו, וכך גם מאבדים קשר עם חלקים חשובים שהזכר היחיד לעיתים לקיומם הם תחושות גופניות או רגשות רקע קבועים שמעכירים את חיינו. תחושות ורגשות אלו הם גשרים אל חלקי נפש אבודים שנמנע מהם להיכלל ב"אני" שלנו ולהתבטא במלאותם של החיים.

תהליכי השתייכות כאלה עשויים להתחיל מוקדם מאוד, לא פעם עוד בתבניות הקשר הראשונות שהוטבעו בנו במשפחה וביחסים עם ההורים.

אולי אמא הייתה מאבדת את הביטחון ומתערערת כשהבת גילתה ביטויים של כוח ועוצמה, וכך הבת למדה שכדי להישאר בקשר עליה להיות תמיד בלי כוח. אולי הפכה "נחמדה" או "טובה", אולי הפכה לבבואה הפוכה של טבעה האמיתי.

אולי אבא היה מעוות את פניו ומקשיח את גבות עיניו בכל פעם שהבן ביטא מפח נפש, נזקקות או פחד. הילד חש וקלט את קוצר הרוח שהתעורר באביו ולמד לאסוף את עצמו ולהתקשח, וכך איבד את הקשר עם יכולתו להיות בקירבה אמיתית ובאינטימיות. הוא יכול להיות בקשר תחת תנאי שיהיה חזק ויודע.

לתבניות קשר כאלה יש לעיתים מקורות וותיקים יותר מהקשר עם הורינו והם עולים מתוך יובל בין דורי שבו זורמת הירושה לאורך הדורות.

תהליכי השתייכות ותבניות קשר כאלו נוטים להותיר אותנו במרחק מטבענו האמיתי, במרחק כלשהו מעצמינו.

אני מוצא במה שקרוי דיסתימיה, סוג של הפרעת מצב רוח ירוד ברקע שמלווה אדם בחייו אך לא עוצרת את תפקודו, את אותה נוסטלגיה וכמיהה פנימית לשוב אל מחוזות של עצמינו שאבדו לנו, לשוב ולהיות אנחנו באופן מלא. געגוע אל עצמינו. געגוע אל החיים.

לא פעם כאשר אדם מגיע לעשור השלישי, הרביעי והחמישי בחייו, במה שנקרא משברי אמצע חיים, ישנה החלשה, התמוססות או פירוק של הדמות שלמדנו להיות על מנת להשתייך (זוכרים את אתונה?), דמות שברמה כזאת או אחרת נוטה להותיר אותנו במרחק מעצמינו (וכך גם מאחרים) ואולי אפילו בתחושה שאנו חיים ליד עצמינו או לא את חיינו שלנו בכלל. אדם יכול להתבונן על עצמו, או על עצמו בשנים האחרונות ולחוש שהוא אינו מכיר את עצמו יותר.

אותם חלקי נפש, כוחות שאבדו, איכויות שוויתרנו עליהם, חשים את התרופפות המשטר הפנימי ואת האפשרות לשוב מן הגולה חזרה אל האדם ואל האיחוד המיוחל, אל עבר חיים מלאים יותר, אמיתיים יותר, אותנטיים.

זוהי קריאה להתעוררות פנימית שניצתת בנפש. קריאה מכאיבה, לעיתים מפרקת מבנים ובטחונות, לעיתים משנה סדרי עולם במערכות יחסים. פרוקרוסטס הניע אותי לכתוב עליו בעיקר כי אני פוגש לא מעט אנשים שחושבים שמשהו בהם לא בסדר, מקולקל, פגום, כשלמעשה הם מתדפקים על שערי כניסה לתהליכים של ריפוי ושל התעוררות, תהליכים של undoing alowness, והשתחררות מחותמו של פרוקרוסטס.