top of page
  • תמונת הסופר/תדורון טולדו

פרחונים בשמי האביב: כנפיים צעירות בקליניקה

האביב בעיצומו, והטבע בדרכו הלא מעדיפה עונה אחת על אחרת, אורז את הפרחים ומייבש את העלים הירוקים, מפנה מקום לקיץ הממשמש ובא. אפשר לראות אותם בעונה הזאת אם רק מכוונים את המבט ותשומת הלב: פרחונים צעירים – גוזלים מתבגרים שפורחים מהקן לראשונה בחייהם, מתנסים בכישורי מעוף התחלתיים ומבלים את זמנם בין ענפים ושיחים לבין הקרקע.

בזמן המעבר הזה בו הפרחונים טרם למדו לשלוט במעוף וטרם למדו למצוא את מזונם בעצמם הם פגיעים מאוד לטורפים מזדמנים. הוריהם המודאגים דרוכים ועומלים סביבם, מתריעים מפני חתול מתקרב, תרים אחר חיפושיות ותולעים וממשיכים להאכיל את הפרחונים הצעירים שעדיין תלויים בהם וזקוקים להגנתם וטיפולם, תוך שהם עוסקים במשימתם העיקרית – ללמוד לעוף ולהסתדר בעצמם.

זוהי אינה משימה פשוטה. האתגרים והסכנות גדולים, אך כך גם ההזמנה של החיים הקוראים להם לעזוב את מוגנות הקן, להצטרף אליהם, ולמצוא את דרכם ומקומם בעולם.

מחוץ לקליניקה שלי על ענף הבת שבע תלוי לו קן של צופיות שזה עתה סיימו את מחזור הדגירה והפרחונים התעופפו מהקן. על עץ הלימון שבחצר הירגזים סיימו מחזור שני של דגירה וגם הגוזלים שלהם בגרו והתעופפו. ברחבי השכונה נשמעות קריאות מזעיקות של עורבים החגים בדאגה סביב מקום המסתור הזמני של פרחוניהם על הקרקע, תוקפים ומרחיקים ללא היסוס כלבים, חתולים, וגם בני אדם שטעו לחשוב שמותר להם סתם כך להלך בסביבה.


מפעם לפעם אני פוגש את הפרחונים גם בתוך הקליניקה. הם בדיוק השתחררו מהצבא, או חזרו מטיול. מתלבטים מה ללמוד, עם מי להיות, תוהים על רזי הזוגיות הראשונית שהם מתנסים בה, ושוכרים דירה לראשונה הרחק מבית ההורים.

חלקם עם חרדה מהעולם הגדול שנפתח בפניהם, מבוהלים ללא מסגרת שתחליט עבורם, חלקם מפחדים לזוז כי אינם מאמינים ביכולותיהם (שטרם גילו או הספיקו לפתח...), חלקם סובלים מהתערבות היתר של הוריהם המודאגים שבניסיון להגן ולעזור לא תמיד שומעים את תחנוני ילדיהם: "תרפו ותאמינו בי! אתם קוצצים לי את הכנפיים!".

חלקם מתקשים ללא הורים שתומכים את תקופת המעבר הזאת והם צריכים להסתגל מהר ולמצוא את מזונם ומעופם בעצמם באופן קשוח יותר.

חלקם מחפשים בתוכם נואשות את הכוחות להתייצב מול הוריהם הלוחצים ולבחור את דרכם השונה מהדעה של ההורים, התייצבות כל כך נחוצה על מנת למצוא את כיוונם ואת רצונם העצמי בעולם, שבלעדיו יתקשו לחיות את חייהם שלהם.

יש מביניהם שחזרו מטיול ארוך בחו"ל שבו חוו עולם אחר (ועצמי אחר), ואינם מוצאים את דרכם חזרה למציאות החיים המודרנית הישראלית, ששכחה הרבה ממה שהנפש והתודעה נכספות אליו ומאיימת לכבות את משבי רוחות החופש האהבה ואש החיים שפרצו אל מחוזות הנפש.

חלקם כבר פסעו כברת דרך במסלול לימודים כזה או אחר ואינם מוצאים את עצמם בתוכו, מתמלאים לבטים וחששות מלעשות שינוי, או שאינם יודעים מה וכיצד לשנות. לחלקם האופק והחופש שנפרש מולם פרם הגנות ודפוסים, ומאפשר להם להתנסות ב'עצמי' חדש וחופשי – חוויה שיכולה להיות אקסטטית ומשכרת, אבל גם מבהילה ומציפת חרדה לעיתים.


התקופה הזאת של מעופי הסולו הראשונים עשויה להציף על פני השטח ולגלות חרדות, תקוות, רצונות ופחדים (או פחדים מרצונות), טלטלות ובלבולים רבים. היא עשויה להקצין מתחים ביחסים שבין הורים לילדים, והרגישות הכללית בה יכולה להיות מאוד גבוהה.

הפרחונים הצעירים עדיין זקוקים להורים, אבל באופן שגם יאפשר להם למצוא את דרכם ולחוש את בחירתם העצמאית. הם זקוקים להרגיש מוחזקים אך גם משוחררים, נתמכים אבל גם מסתדרים לבד, וזה לא פעם מרגיש כמו שתי תנועות סותרות - התנגשות פנימית בין צרכים שנדמים כמנוגדים.

הם רוצים להתייעץ, אבל גם חוששים מההשפעה של דעתם של ההורים שלא פעם "חודרת" לתוכם והופכת בקלות ל"איום קיומי" על הריבונות הפנימית שהם מנסים לבסס.

הם זקוקים להכוונה אבל גם שלא יחליטו במקומם. הם זקוקים שיתייחסו אליהם כמו לגדולים, אבל גם שעדיין יוכלו להיות קצת הילדים הקטנים כשצריך. יש להם כבר נוצות בוגרות של תעופה, אבל גם יש להם עדיין קצת צהוב בצידי המקור. זוהי תקופת מעבר והיא תמיד מבלבלת.


גם ההורים נוטים להיות מודאגים ולא תמיד יודעים איך להתמקם. הם דואגים לילדיהם וכבר צריכים לראות ש'הם הסתדרו' ואפשר להפסיק לדאוג, ולא פעם זה גורם להם להלחיץ את הילד ואת מערכת היחסים מבלי שהתכוונו, או לדחוף אותו לפני שהוא מרגיש מוכן או מצא את כיוונו בתוכו.

הם רוצים כבר שהילד יסתדר לבד, אבל גם צריכים שהילד עוד יצטרך אותם קצת ולא ייתר אותם עדיין...

אולי מתעורר בהם חשש מהשינוי הקרב גם אליהם עכשיו כשהילדים פורחים מהקן. אולי בכלל הם כבר מייחלים לו (יש הורים שחשים שאיבדו את עצמם בתוך הזהות ההורית, וכשהילד פורח מהקן הם חשים וכמהים לאפשרות לקבל את עצמם חזרה – ואלו תחושות 'לא פופולריות' שלא תמיד מוצאים להן מקום).

זאת תקופה מלאה וגדושה בהמון, ובעיקר קורים בה הרבה חיים. הפרחונים עומדים על קצה הקן ועומדים לקפוץ אל... החיים!


ולי יש פינה מיוחדת בלב לפרחונים. אני מחבב את התמימות של עולמם ואת הטריות של מחשבתם.

אני מרגיש שבמפגש איתם ישנה הזדמנות נדירה (שאולי אף פעם לא תחזור באופן הזה) לעזור להם להתחבר להכוונה הפנימית וללמוד לסמוך על הקול שבתוכם, אותו קול שלוחש בפנים, מכוון ומדריך, ולעיתים לא נשמע תחת רעשי ההצפות, קולות ההורים והחברה, הפחדים וההתלבטויות. לא פעם אני פוגש את הפרחונים האלה בקליניקה 20 שנה אחרי כשהם מגיעים במעמקי משברי אמצע החיים, לאחר שלא מצאו איך להקשיב לאותו קול פנימי ואיך לתת תוקף לרצונם וכיוונם האישי, ולא למדו לזהות ולגלות את מחט המצפן הייחודית שלהם. הם באים עם צורך לחשב מסלול מחדש בחייהם, כשבכלל צריך למצוא קודם את המסלול חזרה אל עצמם שאבד.

הם מגיעים באמצע החיים, כואבים על מטרות ההורים והחברה שהפכו למטרותיהם והרחיקו אותם מעצמם, ומתאבלים על שנים אבודות ועל המבנים שבנו שמתפרקים בחייהם. לא פעם אלו תהליכי עומק שמצריכים ממני להתלוות אליהם לירידה לשאול, לחלץ ולהשיב משם חלקי עצמי שאבדו. להשיב את כדור הזהב שאבד, ואת האותנטיות שחמקה ונעלמה מחייהם.


אז כשהפרחונים מעופפים אל חדר הקליניקה מלאי רצונות וחששות של פרישת כנפיים ראשונות, נדמה לי שזה פותח עבורם אפשרות להקשיב לעצמם ולמצוא את הדרך שתציב אותם בנתיבם שלהם, ויכולה לחסוך להם, בתקווה, הרבה כאבי לב ומשברים בהמשך חייהם.



בין טיפול לטיפול, ברגעים האלו האחרונים של האביב, אני יוצא אל החצר תחת עץ הלימון ומקשיב לקולות הציוץ העדינים של הפרחונים הקוראים להוריהם ומסמנים את מיקומם, מחפשים את הרוח הנכונה שתכנס במפרש כנפיהם, ותישא אותם אל חייהם.

משום מה, ברגעים האלו, משהו בי נח.



photo by doug kelley


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page