רגעים בטיפול - יעל : הסכמי ירושה
עודכן: 23 בספט׳ 2022
יעל היא אישה בת 40, אם לארבעה ילדים, גרושה, במצב כלכלי לא פשוט.
בתיאור חייה נחשפת תמונה של דיכוי פנימי וחיצוני מתמשך בתוך מערכות יחסים ומעגלים שונים בהם היא חיה וקיימת למען אחרים ללא תחושת מקום בשבילה.
הגירושין היוו צעד חשוב בתוך מסע חייה וסימנו את תחילתה של חבירה מחודשת לעצמה ושחרור העצמי האותנטי שלה.
אנחנו יושבים זה מול זו בחדר הטיפול.
יעל מספרת לי על עימות שהיה לה במהלך השבוע שבו חוותה סוג של התעלמות ממנה ומהצרכים אותם ביטאה. היא חוזרת על המילים "זה מפחיד אותי", "זה מכעיס אותי". היא חוזרת עליהן שוב ושוב ויש תחושה שכמה שהיא לא אומרת אותן – כאילו לא אמרה אותן.
אני מקשיב לה וער בו זמנית לאופן בו דבריה מהדהדים בגוף שלי ולתחושות שמתעוררות בי.
אני מרגיש מעין תחושה של חוסר חיבור למה שהיא אומרת. משהו מרגיש יבש, ריק, כביכול בתנועה אבל איכשהו נשאר במקום בו זמנית. כמו מין ניתוק כזה.
היא חוזרת על המילים שלה, וככל שהיא חוזרת עליהם – כך אני לא מצליח להרגיש אותה. משהו בי לא מצליח להתחבר. אני תוהה האם מתפתח בי כשל אמפתי כלפיה?
ככל שאני מקשיב לה (ולעצמי) אני מרגיש איך נוצרת ונבנית בתוכי עמדה שבה אני אמור כביכול לא להאמין לה עכשיו, לא לקחת אותה ברצינות, כאילו אין ממש במה שהיא אומרת וזה סתם שטויות .
אני שם לב שמשהו בי נרתם לזרז אותה. לעבור הלאה. עוד רגע ואהפוך גם אני למישהו ש... מתעלם ממנה .
אני יודע שמה שיעל מספרת זה לא סתם שטויות, אבל אני שם לב לתחושת הניתוק הזאת שמתהווה בתוכי, ובעיקר ער לתפקיד אליו אני מובל בתוך הקשר, ממש כאילו הקשר - כמו במאי בלתי נראה - מנתב אותי אל תוך סצנה בסרט מחייו של אדם אחר.
אני משתף את יעל בתחושות שלי ושואל אותה איך היא מרגישה כשהיא חוזרת ואומרת את המילים האלה?
יעל אומרת שהיא מרגישה לא אמיתית. כאילו המילים שהיא אומרת הן סתם. לא רלוונטיות .
היא מתארת תחושה של ניתוק בתוכה. כאילו מה שהיא אומרת אינו אמיתי.
אנחנו שוהים קצת עם הניתוק הזה. עם חוסר הממשות הפנימי הזה. מנסים להתיידד ולהכיר אותו יותר.
הניתוק (או בשמו הלא טיפולי: "אני לא רלוונטית") מסתמן כמנגנון שמגן עליה. הוא מרחיק ממנה משהו ושומר שהמילים והרגשות שלה יישארו לא אמיתיים ולא יגיעו במלאותם ובממשותם אל תוך הקשר ואל המציאות . כך אפשר להתעלם ממנה בקלות ולא לקחת אותה ברצינות .
ככל שאנחנו מעמיקים אל תוך מנגנון הניתוק אני חש איך משהו בחדר הולך ונהיה דרוך, משהו באוויר מתחיל להרגיש דחוס ומתוח, מחוספס, עם ויברציה צפופה וחודרנית . הנשימה נהיית כבדה ויש איזו מין תחושה מוזרה של משהו מסוכן, של איום גדול.
"אני נורא מפחדת פתאום" היא אומרת בשקט תוך שהיא מרכינה את עיניה לרצפה.
"כן", אני עונה, "הגיע לכאן איזה פחד".
באופן פרדוקסאלי, השהייה עם הניתוק יצרה חיבור, שמתוכו עלתה חרדה.
ככל שהחרדה יכלה להיות נוכחת בחדר כך רגשותיה של יעל הפכו אמיתיים עבורה, ואני יכולתי להרגיש אותה . אט אט הנשימה השתחררה והתמלאה.
אנחנו משוחחים על זה קצת והזמן הנותר של הפגישה מושקע בעיכול, בנשימה והטמעה של האנרגיה בגוף.
בפגישה הבאה יעל מספרת על כעסים שעולים בה ביחסיה עם אמא שלה מאז הטיפול האחרון.
זה משהו חדש שקורה. אנחנו משוחחים על זה.
החרדה נוכחת . הכעס נוכח . יש פחד גדול לכעוס על אמא.
אבא עזב כשיעל הייתה בת שלוש ואמא נותרה הדמות הנוכחת היחידה. היה צורך לשמור ולהגן על אמא. אולי גם מהכעס של יעל עצמה?
יעל הייתה צריכה לנתק את עולמה הפנימי היצירתי הרגשי והחי כי לדברי אמא שלה הוא "לא רלוונטי", ולהתנהג באופן שבו אמא שלה תהיה מרוצה וגאה בה, ולא תסיג את אהבתה ממנה.
"כבודה של בת מלך פנימה" הייתה אמא של יעל נוהגת לאמר לה. מסר שהאמא החדירה לתוך נפשה של יעל, ואיתו גם את תחושת הבושה ואת כללי החברה הדתית בה גדלה.
נוצרה ברית לא כתובה ביניהן אותה אנחנו מכנים בשם "ההסכם".
ההסכם כולל כניעה של יעל והסכמה שלה להעלים את עצמה כדי שאמא שלה תרגיש בטוחה.
האם תרגיש בטוחה דרך כך שיעל לא תחצין את עצמה ולא תבייש אותה (לא תחצין את חלקי העצמי שהאם הכתירה כ"לא רלוונטיים"), וכך אמא תוכל להתגאות בה.
ברמה עמוקה יותר ההסכם מאפשר גם לאם לא לבוא במגע עם חלקי הנפש ה"לא רלוונטיים" שלה שמשתקפים אליה דרך יעל הבת, וכך הם יוכלו להישאר מועלמים ושתוקים והאם תרגיש בטוחה ולא תצטרך לפגוש את החרדה שלה עצמה.
כך קרה שההסכם הבטיח גם זכויות ירושה ודאג שיעל תירש אליה את חרדת האם.
מקרה קלאסי של השלכה צילית והעברה בין דורית ביחסי אם – בת .
אנחנו משוחחים על "ההסכם". על האופן בו הוא שמר עליה בעבר, על המחיר שלו ועל האופן בו הוא חי בחייה היום.
יעל נשברת בבכי. היא אף פעם לא בוכה במפגשים שלנו. היא תמיד "חזקה".
היא מתחילה לספר על כך שגם היום אין דיבור אמיתי ביניהן. מה שבאמת מרגישים לא נאמר. ההסכם נשמר עד היום.
ההסכם, שבמקורו נוצר בינה לבין אמא, הפך לתבנית קשר של יחסים אשר הוחל באופן כללי על יחסיה עם העולם והפך גם להסכם של שעבוד ואינוס עצמי בנישואיה עם בעלה לשעבר, אדם בעל מאפייני אופי רודניים, שאיתו חיה 15 שנה והולידה ארבעה ילדים עד שמצאה את הכוח בתוכה לעזוב אותו ולצאת מהארון.
היא בוכה עוד יותר כשהיא מספרת שהיא חוששת שההסכם נמצא גם עם ילדיה שלה.
אני חש כאב גדול שמפלח את ליבי כשהיא מספרת שגם עם ילדיה יש דיבור מסביב. שגם איתם ישנו ניתוק ומרחק ביחסים. מרחק שמכניס תחושה לא אמיתית לקשר.
אני מהדהד את הכאב ומציע שהכאב שהיא חשה כלפי ילדיה הוא אותו כאב שלה, של יעל הילדה שאמא שלה מתנתקת ממנה, ואולי גם של האמא שלה שגם ממנה מישהו התנתק.
אני רואה בעיניי רוחי חוט של כאב שעובר ומחבר בין הדורות . כאב של ניתוק שהוא גם כאב של חיבור. גשר בין דורי. אולי אפילו סוג של שער לריפוי.
הכאב מגיע עכשיו במלואו אל החדר. מכאיב בנשימה ומרפא אותה בו זמנית .
היא משתפת באופן חי מאוד בזיכרונות שעולים עכשיו על יחסיה עם אמא בילדותה.
היא מספרת על הפעם הראשונה שקיבלה ווסת בגיל 12. לא יכלה לספר לאמא שלה מרב בושה. חיכתה שלושה ימים עד שזה הסתיים והפסיק להיות מלוכלך לדבריה, ורק אז סיפרה לאמא שלה – אך עשתה זאת באופן דיווחי, ללא רגש, מתוך מקום אסוף וחזק וללא ביטוי של רגשות הפחד וחוסר הביטחון שהיו לה.
היא מספרת על זה ואני מריח ריח של גראס.
אני מתלבט אם להגיד משהו או לא. בוחר לא להגיד, אבל משהו בי תוהה האם שם, באותם רגעים של השתקה והשלמה עם "ההסכם", האם שם גם החלה לעשן גראס ולטשטש את הכרתה וחושיה? האם שם החלה לפתח את הדמות הנפלטת מהעולם, זו שאין לה מקום, שכמה שהיא לא מתאמצת וחזקה היא נשארת תמיד בתוכה לא בסדר ולא לגיטימית, ובעיקר - לא אמיתית?
אני מהרהר בהסכמים שעליהם חתמתי בעצמי במשפחתי שלי. על הסכמי שתיקה, הסכמי סחר חליפין לא רווחיים, הסכמי גבולות שלא הטיבו איתי, הסכמי ניתוק וריחוק בעיקר עם אבי שאותם עמלתי להפר לאורך כל חיי בשביל לייצר איתו קשר אחר ולהמיס את עיוורון ההורשה.
אני חושב על האופן בו כל הפרה של הסכם כזה השיבה אלי חלקים שהלכו לי לאיבוד. איך כל הסכם שהותר עשה אותי יותר חופשי בתוכי. יותר אני.
אני ער לחשש קל שעולה בי, מחשבה שמביאה איתה צינה – אולי יש "הסכמים" כאלה גם כאן בקשר ביני לבין יעל?
אני שואל אם ההסכם הזה, הניתוק הזה, קיים גם כאן בחדר. האם מרגישה ככה גם איתי?
יעל אומרת שלא. שכאן היא מרגישה שהיא יכולה להיות מי שהיא, ושמבחינתה זה נס, נס שבאורח כלשהו מתחיל לשלוח מיתרים לשדות נוספים בחייה ומעיר בהם צמא לשינוי אל עבר חיים אמיתיים. חייה שלה.
לו רק ידעה כמה הנס הזה (שמתרחש בטיפול באיזה מין אופן ספונטני שכזה ומהווה בעיניי את לב מהותו של חדר הטיפול) הוא הדדי ודו כיווני, וכמה הוא שולח מיתרים לשדות נוספים גם בחיי שלי, מפר בהם הסכמים, ומעיר בהם שינוי אל עבר חיים אמיתיים, חיי שלי.
* הכתוב מבוסס על מקרה אמיתי אך הפרטים שונו וטושטשו בכדי לשמור על פרטיות המטופלת.
