"אני לא מבין מה הם רוצים. איפה שאני לא הולך זה כאילו שכולם עסוקים בזה. במקום אחד אומרים לי שאני לא מבטא מספיק רגשות. במקום אחר אומרים לי שאני רגשי מידי". אני מקשיב לו ומשום מה עולה לי בראש פו הדב. אני חושב על זה שגם פו הדב לא היה מבין מה רוצים ממנו. בשביל מישהו אחד הוא דב טפשון וילדותי שלא ממש לוקחים אותו ברצינות. מישהו אחר אולי יראה בו סמל לחברות. ומישהו שלישי יכתוב בעזרתו ספר על תורת חיים. ופו? הוא גם לא היה מבין מה הם רוצים. הוא פשוט היה נשאר הוא. כי פו הוא פשוט פו והוא לא ממש יכול להיות מישהו אחר. הוא גם לא היה מבין למה צריך לעשות את זה. ואז לרגע פגשתי גם את הפו שבי. את הפו שאני. ואיזשהו מקום שמור ומוגן בתוכי נפתח פתאום ונתן לסיפור של הבחור הצעיר הזה לגעת בי בעוד רמה. ואז הבנתי שהסיפור של הבחור הזה, שמנסה להשכין שלום בין הזהות העצמית שלו לזהות הגברית שלו, שמתפתל בין הצורך להישאר אותנטי לבין החשש מביקורת, שעומד על הקו הזה שבין הצורך להיות אינדיבידואל לבין הצורך להשתייך, הסיפור שלו הוא גם הסיפור שלי. ואולי הסיפור של כולנו. אולי הסיפור שלו הוא הסיפור של החברה כולה שבה אנחנו חיים. ואם אני אדם שרואה את הפו שבי כרגשי מידי, אז כל פו שאני אראה בעולם שמבטא רגשות יהיה בעיניי רגשי מידי.
ואם הפו שבי חנוק, אז כל פו שאינו רגשי יקבל ממני את דעתי שהוא צריך לבטא יותר רגשות. ואולי זה בעצם לב העניין? שכשאנחנו מאבדים קשר ישיר עם הפו שבנו, את היכולת הזאת פשוט להיות מי שאנחנו, אז אנחנו מנסים לסדר את זה דרך מישהו אחר,
וכשאנחנו עושים את זה אנחנו עלולים לגרום גם לו לאבד קשר עם הפו שבו. או שהוא פשוט לא יבין מה רוצים ממנו. בדיוק כמו הבחור הזה שמספר לי את הסיפור שלו ועוזר לי בלי לדעת גם לחדש את הקשר עם הפו שבי. תודה לך איש. עם הרבה אומץ אתה פוסע.
Kommentare