top of page
  • דורון טולדו

רגעים בטיפול: סיגל - פגישה בהר

עודכן: 26 בינו׳ 2023

סיגל (מטופלת בדויה המבוססת על תיאורי מקרה מהקליניקה) הגיעה אלי לטיפול עקב דיכאון וקשיים להסתגל למסגרת הלימודית. היא מטופלת בכדורים, ומספרת עליהם באמביוולנטיות שהם הצילו את חייה בתקופה סוערת ומציפה אך כיום מייבשים את תחושת החיים שלה ומרחיקים אותה מלהיות במגע מלא עם רגשותיה. היא מתארת תחושה דהויה, חסרה, משהו שליד החיים כל הזמן. רוצה להפסיק לקחת אותם אך מפחדת להיות בלעדיהם. זיכרון הסערות שהטביעו אותה בעבר הטביעו בה גם חשש מעוצמת רגשותיה.

בילדותה אובחנה עם הפרעת קשב וריכוז – ADHD (כמו גם שני אחיה ואחותה הקטנה), והיא מספרת לי את זה מיד אחרי שמה ומקום מגוריה, ממש כמשהו שצמוד לזהותה.


במפגש עם סיגל אני מוצא את עצמי קשוב מאוד לתחושות שעולות בי, וער באופן מוגבר למה שמתעורר ומתחולל בי בעקבות מה שהיא מספרת.

הנוכחות הגופנית שלי בזמן הטיפול נוטה להיות שקטה נוכחת ומחזיקה את המרחב, אבל עם סיגל זה איכשהו מוגבר ומקבל גוון מאוד ספציפי. אני שם לב שאני נוטה להרגיש בגוף שלי דברים שהיא מרגישה, חלקם לא מודעים או כמעט מודעים, חלקם חסרים מילים או לא מילוליים כלל, ומובל דרך זה להצטרף לעולמה ולחוויית החיים הפנימית שלה.

אני חש שדרך ההדהוד הגופני (האופן בו מה שהיא מספרת מהדהד כתחושות בגוף שלי) והנכחת המימד הגופני-תחושתי בטיפול, סיגל עושה בי שימוש כ"מנחת לרגשותיה" שמאפשר לה להשתמש בי כאמצעי וויסות והרגעה ומאפשר השלמה של חוויה התפתחותית חסרה של תיקוף וביסוס תחושת ממשות פנימית - שהיא, כך אני מתרשם, הקרקע הכאובה שעליה צמח הדיכאון.

במילים אחרות, אנחנו צריכים גוף כדי שנוכל להרגיש ולהכיל את רגשותינו. אנחנו נולדים גוף וצריכים לפגוש גוף שמחזיק ומכיל אותנו, וכשזה קורה באופן תקין נבנים בנו יסודות בטוחים שמאפשרים לנו להכיל ולווסת את רגשותינו. אני מתרשם שסיגל, דרך מה שבטיפול קוראים לו "העברה סומטית", מתחילה לספר לי משהו על היסודות האלה ועל אופיים החסר-גוף של מערכות היחסים המוקדמות בחייה.


אני יושב מול סיגל. קשוב למה שהיא מספרת. קשוב למה שמתעורר בי. ככל שהיא מדברת אני מרגיש את הנוכחות הגופנית שלי הולכת והופכת שקטה ויציבה, ובעיניי רוחי עולה דימוי של הר. משהו מאוד יציב, מונח, בסיס באדמה וראש בשחקים, עונות שנה חולפות על פני, סערות וגשמים, ואני נשאר כפי שאני, קיים תחת כל מזג אוויר חולף. הר.

אני ער לדימוי ההר ולסוג הנוכחות הזה שמתעורר בי ושם לב שסיגל מושפעת מזה ונרגעת אט אט לאורך המפגשים שלנו. מה שהיא למדה לקרוא לו "אימפולסיביות", אותה בעיטה קופצנית שעולה מהבטן שלה, נרגעת והופכת למין תנועה שמתרחשת באופן זורם ופתוח יותר כמשהו שמרגיש יצירתי וחי, ואני מוצא את עצמי מרותק למה שהיא מספרת. לאו דווקא לתוכן המילים אלא לרמת החיות בהן הן טעונות.

ממפגש למפגש מתפתחת בינינו איכות של הקשבה עמוקה, ואני מתרשם שסיגל פחות מתפרצת לדברי עם מחשבה שבדיוק חלפה בה ויותר שוהה במרחב של הקשבה – כמקשיבה, וגם כמוקשבת בעצמה, דבר שלא היה קל עבורה והציף לא מעט תגובות של פחד מביקורת, חשש שאקטע ואתפרץ לדבריה עם "דעה" שתבטל או תשלול אותה, ופחד "שאחליט עליה" כאילו הייתי ריבון שפיו פוסק דבר.

אני מרגיש שיש איזה חיבור בלתי אמצעי שנוצר ביני לבין סיגל שהמימד הסומטי בו הוא מהותי. אני חש שאני מהווה מעיין בית גופני עבור הרגשות שלה, סוג של הכלה גופנית – רגשית שהייתה חסרה לה בילדותה, שמאפשרת לסיגל להשלים חוויה התפתחותית ולקבל חזרה חלקי נפש שלמים שאבדו לה בדרך ונגנזו במרתפי הדיכאון.



סיגל מספרת על נישואיה ועל הבחירה בבן זוגה ממקום שמרגיש מנותק ורציונאלי.

"בחרתי בו בגלל שהוא יציב ונכון עבורי" היא אומרת, ומציגה אותו כדמות בבואה ל"חוסר היציבות" שלה לדבריה (או לפחד מרגשותיה ולקושי להכיל אותם – בבואת ילדותה שהופנמה).

ככל שהיא מדברת נוצרת תמונה של שיקולים רציונאליים כמעט קרים בבחירת בן הזוג, ספוגים במסקנות היסטוריות מעברה ואמונות לגבי זוגיות שספגה בבית בו גדלה וממודל הזוגיות של הוריה.

המילה אהבה לא הוזכרה פעם אחת.

אני חש בחומה בצורה באזור זה של אהבה וקשר, כמו חומת אבן שהוסוותה עם השנים ע"י שיחים וחורש עד שאי אפשר כמעט להשגיח בה.

אנחנו משוחחים על קשרים בחייה באופן כללי, ואט אט מתמקדים בשיח על קשריה עם גברים.

היא מספרת בסוג של התלהבות על תקופת הצבא בה מצאה את עצמה בהתנסויות מיניות רבות וקצרות עם גברים. סיגל מציגה את זה כסוג של מסע העצמה של שחרור מיני. אני חש בתחושה אחרת לגמרי שממלאת אותי. איזה געגוע עמוק, כואב וקהה תחושה בו זמנית, עצבות דקה שמפלחת אותי, תחושה של משהו ריק וקצת כואב על העור בהיקף הגוף, בעיקר בכתפיים ובזרועות.

החדר נהיה כבד פתאום ומאוד מאוד שקט.

אני משתף את סיגל ואומר: "את יודעת, עכשיו כשדיברת על התקופה של הצבא ועל המפגשים המיניים עם גברים שהיו לך הרגשתי כבדות בחזה ותחושה של געגוע עמוק". היד שלי מצביעה על אזור מפתח הלב שלי.

קרחון נשבר. נופל ונמס אל תוך מימיי האוקיינוס. יוצר בהם גלים.

מעיניה של סיגל מגיחות דמעות קפואות, דמעות אסורות, ואני חש בחומת ההסוואה קורסת. התחושה הפנימית של הצורך באהבה אותה ניסתה לקבל דרך מפגשים מיניים אקראיים נחשפת בעדינות קורעת לב אל חלל החדר. צורך אסור. צורך סגור. עטוף בבושה ובאין ספור רגעי אכזבה.

אנחנו עוברים דרך רבדים של תחושות של זילות ובוז עצמי, דרך כאב לב נסדק, דרך בכי שבור, ולבסוף חבירה מחודשת אל הצורך באהבה שבה, אותו נעלה אי שם בתוכה.

לאחר גלי הכאב והבכי סיגל נרגעת ונראה שיש השלמה וקבלה של משהו.

"יש לי תחושה שמשהו השתחרר. כאילו האוויר בחדר נפתח" אני אומר, "משהו בך נראה יותר נושם. ירד איזה מתח מהכתפיים והנשימה נפתחה?"

סיגל מהנהנת ואני מרגיש תחושה כלשהי של מלאות שנוכחת בחדר.

"זה מוזר" היא אומרת, "אני מרגישה ממש רגועה פתאום. כאילו זה בסדר להיות אני".

"איך המילה "יציבות" נשמעת לך כרגע?" אני שואל.

"לא רלוונטית" היא אומרת. "היא כאילו נשרה ונעלמה. אני לא צריכה אותה".

אני מביט בה, עיניה משתוממות, מנסות לתפוס ולעכל, סדרי עולם פנימיים משתנים, רשת נוירונים חדשה מתחילה להיבנות ברגעים אלו ממש. שינוי מתרחש. ככל שנמשיך בביסוס החוויה הזאת לאורך הטיפול מסלולים עצביים חדשים נבנים במוח והופכים קבועים.

התרגשות אוחזת בי ואני מבין שאני מביט בסיגל מפנימה את ההר.



:Reverie בוקר של

אני עומד מעל הכיור ומצחצח שיניים. לפתע עולה לי דימוי לגבי סיגל, תחושה שמסוכן לעמוד בלי לזוז כי אז אתה מטרה נייחת ועלולים "לירות" בך. כאילו יש צלף שמחפש אותך וברגע שתעצור הוא יוכל לכוון עליך ולירות, ולכן חייבים להיות בתנועה כל הזמן. דימוי שקשור ל"הפרעת הקשב" שלה. לחוויית חוסר השקט הפנימי שבה והפחד שעולה כשהיא מאטה.

אני לא מספר לה על זה, אבל זה נמצא איתי כשאני יושב מולה בטיפול, גורם לי להבין עוד לעומק את החוויה הפנימית שלה בעולם, ואת מה שמניע אי שם מתחת את ה"אימפולסיביות" המפורסמת שלה שזכתה לביקורות ותגובות נוזפות רב חייה.

על תשתית האימפולסיביות הזאת נבנה סיפור פנימי עם דימוי עצמי שלול ובעייתי שגורם לסיגל לבלום ולהטיל ספק בעצמה באופן תמידי, לא מאפשר לתנועה הפנימית האותנטית שבה לנוע בגוף באופן הטבעי שלה, מה שגורם לדיכאון ולאיבוד קשר עם ההכוונה הפנימית שלה.

כשאנחנו מרגישים תחושת סכנה הגוף נדרך ונערך על מנת לברוח או להילחם. לאחר שיצאנו מכלל סכנה הגוף נרגע והמערכות הפנימיות חוזרות לתפקוד רגיל.

סיגל גדלה בסביבה ביקורתית מאוד, לא פעם אלימה, והותקפה באופן שיטתי על התנהגותה (או שהייתה עדה לאחיה או אחותה מותקפים). לא היה בטוח עבורה לעמוד במקום ולהיות חשופה. לא היה בטוח עבורה פשוט להיות היא. מערכת ההגנה שלה למדה להיות מופעלת באופן כרוני ולייצר תנועה בניסיון להגן על עצמה ולברוח, בו בזמן שפעולת הבריחה נבלמת ואינה מגיעה לכדי מימוש, וכך למעשה נוצר מצב שהמערכת פועלת בסוג של מעגל סגור ולא מגיעה לפריקה ולרגיעה.

אותה שלילה ובלימה של התנועה הפנימית גרמה לסיגל לחיות בתוך קונפליקט תמידי בין כוחות החיים המבקשים להתממש כתנועה של ביטוי ותנועתיות פיזית, לבין בלימה וריסון (תחת ביקורת).

הדימוי שעלה בי בזמן צחצוח שיני בבוקר סיפר לי משהו על המתחולל במעמקי נפשה של סיגל, מעבר למימד ההתנהגותי שאליו תמיד התייחסו בעברה.

אני לא משתף אותה בדימוי עצמו אבל מכוון את מבטי ואת ההבנה שלי אל אותו מקום בתוכה ואל הפחד ממתקפה על האני שלה שהיא נושאת בתוכה.

אני לא רואה אותה כ"הפרעת קשב".





photo by Jr korpa

67 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page