רגעים בטיפול: תיקוני אטצ'מנט - 'פתוח לרגל שיפוצים'

הבית בו הוא גדל היה שדה קרב.

שדה קרב שהותיר בו משקעים של כעס וזעם שמקורם היה בצורך להפסיק ולעצור את הפוגענות שחווה, זעם שקפא הצטופף ונדחק בו פנימה.

הכעס נאגר בתוכו במשך שנים ונעטף בפחד. הוא תופס אותו כדבר הרסני - לא כרגש בונה קשר.

הפועל היוצא הוא שהוא מפחד להתקרב, וכך הבית בו גדל שמור בתוכו - קפוא ומרוחק, בעוד שהבית עליו הוא חולם לא מוצא קרקע בטוחה לנטוע בה יסודות.

שבוע שעבר הוא קצת כעס עלי כששאלתי את השאלה הממש לא פשוטה "איך אתה מרגיש?" כשתיאר אינטראקציה עם מישהי חדשה שפגש.

שמחתי. מבחינתי הוא מעז להתקרב. אלי, אליה, אל עצמו.

השבוע פגשתי אותו שוב. הכעס שבצבץ עורר גם שכבות של פחד ישן, והציף את תחושת הבית בו גדל. הוא החל לתאר את האווירה והתחושה בבית כאילו היינו שם עכשיו, והיה נראה שהוא מאוד מחובר לעצמו לפתע.

"בוא נהיה שם רגע בסיטואציה הזאת, בבית בו גדלת, בוא תרשה לעצמך לרגע לדמיין כל מה שעולה לך" אני מציע, "גם מה שלא יכולת אז לעשות או להרגיש. קח לך עכשיו בדמיון את כל החופש להרגיש ולעשות כל מה שבא לך ומרגיש לך נכון."

"אני מרגיש שעולה בי כעס". הוא משתהה רגע ומוסיף: "בא לי להשתולל. בא לי לשבור את כל הרהיטים בבית ולתלוש את התמונות מהקיר".

"בוא תראה אם אתה יכול בדמיון לראות את עצמך לרגע עושה את זה, ובוא תראה איך זה מרגיש ומה קורה עכשיו בסיטואציה" אני מציע.

"זה מרגיש מאוד חזק. אני מרגיש חזק. פתאום רואים אותי".... "אבא ואמא שלי עומדים מופתעים. עוצרים את עצמם" הוא המשיך ותיאר.

"הצלחת עכשיו לרגע לעצור אותם, אה?!" אני אומר.

"כן", הוא עונה, "כשהם היו נכנסים לריבים ולצעקות אני הייתי נמחק. זה היה כאילו אני לא שם בכלל בשבילם".

"אז מה אתה בעצם אומר להם דרך הריסת הבית?" אני שואל, "מה אתה רוצה להגיד להם?".

"אני רוצה להגיד להם דייייי!! תפסיקו! זה כואב לי באזניים. כואב לי בלב. הצעקות שלכם נכנסות לתוכי ומפרקות אותי! אני לא יכול לסבול אתכם. דייייייי!!!" הוא שצף וקצף.

"ואיך הם מגיבים?" שאלתי.

"הם עוצרים ומפנים אלי את המבט. הם מופתעים. אבל הם מבינים סוף סוף. זה נכנס להם לראש. הם קולטים איך הם התנהגו ומה זה עשה לי כל השנים. הם רואים אותי. אותי!. סוף סוף.... אמא שלי מתחילה לבכות. אבא שלי משתתק ואני מרגיש שהוא מתחרט".

"בוא ממש תראה את זה רגע" אני אומר, "תראה את אמא בוכה ואת אבא מתחרט. תן לזה להיות ממש חי בתוכך ולגעת בך. ובוא תראה איך זה מרגיש עכשיו?"

"זה כואב לי לראות את אמא בוכה. וממש קשה לי להכאיב לאבא שלי. אבל גם יש לי הקלה כלשהי, ואני מאוד עצוב" הוא משיב, "בא לי לקחת מטאטא ולהתחיל לנקות את הבית. אני לא מצטער שהרסתי את הקירות. אני מרגיש צורך לבנות את הבית מחדש".

"אתה בונה בית חדש" הצעתי.

"העצב הזה כל כך חשוב" אני אומר, "זה האבל על מה שאבד. האבל על 'העצמי' שלך שאבד. דרך העצב והאבל אתה נוטע יסודות חדשים. אתה בונה בית חדש בתוכך".

כשנפרדנו בסוף הפגישה הוא חיבק אותי לראשונה בטיפול. פתאום זה הרגיש מתאים וטבעי.

התקרבנו.

ואני קצת בטוח שגם הבחורה החדשה שפגש תזכה לפגוש אותו עם קירות רעננים ונקיים יותר עכשיו.

פתוח, בזכות השיפוצים.