top of page
  • דורון טולדו

שומרי הסף: אמונה

הפוסטים הקודמים על שומרי הסף עסקו במבקר הפנימי ובקרברוס. האם גם אמונה היא חלק משומרי הסף? האם גם אמונות עשויות להיכלל ברשימת היבטי השמירה העצמיים?


ע' (אות בדויה) מתמהמה בין עולמות. מצידו האחד שביל מקצועי של משלחי יד "בטוחים" אך כאלו שאין לו שום תשוקה ורצון אליהם. הם ממיתים בו משהו ודוחפים אותו אל עבר תחושת חידלון אפור וכבד. מצידו השני שביל אל עולם הקולנוע והדוקו, שם תשוקתו, שם הוא מתעורר לחיים, ושם מזדככת האמירה הייחודית שלו – הקול שלו בעולם. שם המתנה שלו, מסוג המתנות שהנתינה שלהן היא בו זמנית גם קבלה של מתנה. המחשבה על לעשות צעד אל עבר השביל המיוחל מעירה אצל ע' תחושת חרדה שנעטפת מיד באמונה "אף אחד לא יבין אותי". הוא חושש מלבטא את האמירה הקולנועית שלו לעולם ולהישאר תלוי באוויר, ללא הד וקבלה, ללא הבנה ותחושת ערך מהצופים הפוטנציאליים לסרטיו (שאיתם הוא כבר למעשה נמצא במערכת יחסים גם אם טרם יצר סרט אחד עדיין). האמונה "אף אחד לא יבין אותי" מרימה מיד מסך בלתי נראה שבולם את הצעד אל השביל שקרוב יותר אל מה שחי בעולמו הפנימי של ע' ונכסף להתגשם במציאות. באמונה הזאת ע' מספר משהו על מערכות היחסים המוקדמות בחייו ועל התפיסה שנבנתה בו לגבי העולם בעקבותיהן. ברור שהוא נושא באמתחתו חוויה קשה של חוסר הבנה מהסביבה ביחס לפנימיותו, לרעיונותיו, למחשבותיו ורגשותיו. חוויה של חוסר הבנה של הסביבה בגילאים צעירים יכולה להחוות כחוסר קיימות, שזה דבר מפחיד וקשה מנשוא עבור ילד. זוהי למעשה חוויה של אובדן חיבור, של נטישה, ושל להישאר לבד, שמותירה את הפנימיות מחוץ לעולם. האמונה "אף אחד לא יבין אותי" מזדעקת לחסום את האפשרות של ביטוי הפנימיות של ע' כלפי חוץ ודואגת שישאר בעבודות "בטוחות" בהן אין סיכון בהישנות הפגיעה מן העבר. מאחורי האמונה ישנם חששות ופחדים שהגישה אליהם נחסמת, ויחד איתם נחסמת גם הגישה אל נפשו ורוחו של ע' ששוקע כך אל תוך תחושת החידלון האפור.


ל' (אות בדויה) היא אישה חכמה הרבה מעבר לממוצע, אבל היא גדלה לצד אחות גדולה גאונה, שבצילה היא תמיד הרגישה "סתם טיפשה". ל' מוחזקת בשבי האמונה של "אני סתם טיפשה". היא קיבלה לא מעט הצעות מהסביבה שמזהה את חכמתה והרבה דלתות נפתחו בפניה, אולם היא לא העיזה להיענות להן כי האמונה "אני סתם טיפשה" מיד התעוררה והקפיאה אותה. לא קשה לזהות שהאמונה הזו שומרת על ל' ומגינה עליה מהישנות חווית עבר מביישת של להביע את עצמה ולהרגיש "סתם טיפשה" ומוקטנת בצילה של אחותה.


האמונות שלנו דבוקות חזק לתחושת הזהות העצמית שלנו. אנחנו כל כך מורגלים לסחרר אותן בראש שלנו עד שאנחנו שוכחים להבחין שאלו אמונות, ולא באמת מי שאנחנו. לכולנו יש אמונות כאלה. "אני לא יודעת לשיר", "אני לא צייר טוב", "אני לא נראה טוב ואף בת לא תרצה בי", "אני לא שייכת לכאן", "אין מה לאהוב בי", "תמיד לא הולך לי", "אף אחד אף פעם לא ירצה בי באמת", " אני לא יודעת לעמוד על שלי", "אני אף פעם לא בוכה", "אף אחד לא יכול להבין אותי", "אני תמיד אהיה לבד", וכיו"ב. נסו לזהות אמונות שאתם/ן מחזיקים/ות על עצמכם/ן, ותראו שהן בעצם מגינות על משהו. שימו לב לטיימינג שבו אמונות אלו "קופצות". כתגובה למה הן מתעוררות? איזה פעולה הן בולמות? איזה היבט של עצמכם/ן נמנע מלהתבטא בעזרתן? שימו לב איך האמונות האלה משרטטות את גבולות ה"אני" שלכם/ן. גבולות שאולי בזמנים אחרים ירגישו אחרת. גם אם "אף אחד לא יכול להבין אותי" היו גם זמנים או מצבים שבהם כן הרגשנו מובנים, אך רגעים אלו נמחקים כשהאמונה הפנימית שלנו מופעלת, והיא בד"כ מופעלת כשיש תחושת פגיעות כלשהי.


חשש ופגיעות הן חוויות גמישות ודינמיות שפותחות אותנו אל העולם. יש בהן צמיחה. אם נביט על צמח נראה שהצמיחה מתרחשת בקצוות הירוקים, הרכים, העדינים והפגיעים ביותר. כלומר פגיעות היא היבט הכרחי לצמיחה. אמונות לעומת זאת הן נוקשות וסטגנטיות מטבען. הן לא זזות. הן מקבעות את ה"אני" ומגדירות אותו, וככל שלאדם יש יותר אמונות עצמיות כך הוא נוטה להיות יותר נוקשה, ומכאן גם יותר נוטה להתנגש עם בני אדם אחרים, ועם החיים. לא פעם בטיפול כשמגיעים לגבולות העצמיים האלה (שמעברם יש תקווה יד ביד עם חשש) נשלפות האמונות של האדם על עצמו. "אני כזה" / "אני לא כזה". בעיני רוחי אני רואה את האדם כמו נוטע יתדות סביבו, אליהן הוא קושר ומעגן את ה"אני" שלו כך שלא יזוז. האמונות העצמיות שלנו הן חלק מהאופן שבו אנחנו מגדירים את הזהות שלנו, ולמרות שהן נוטות לחסום ולצמצם אותנו, אנחנו לא ממהרים לוותר עליהן כי זה עשוי לערער את הביטחון ואת תחושת הארגון העצמי שלנו בעולם - אותה תחושה של "אני יודע מי אני" שדי מפחיד אותנו לאבד. "הגדרה עצמית"... - המילה "הגדרה" באה מהשורש ג.ד.ר ומשמעה - להניח גדר. אנחנו מגדרים את עצמינו בגדר של אמונות עצמיות שתוחמות ומשרטטות (ומקבעות) בנו את הרעיון של מי אנחנו. באופן הזה אפשר אולי להביט על המזרח התיכון בו אנחנו חיים ולראות שהרבה מהקונפליקטואליות שמאפיינת אותו קשורה בהתנגשות של זהויות שהיתדות והחבלים שהן נוטעות סביבן מסתבכות ונקשרות זו בזו, במין אפקט של קשר שככל שמושכים בו חזק יותר כך הוא מתהדק יותר. אפשר רק לתהות ולתאר לעצמינו כמה חששות ופחדים מזינים את עיקשות היתדות. כאלו הן האמונות שלנו, ככל שהן נדחפות או מאוימות ככה הן נוטעות עצמן עמוק יותר באדמה ומגינות על תחושת ה"אני" שהן מגדירות.


לסיכום, האמונות היקרות שלנו לגבי מי אנחנו נותנות לנו תחושה של הגדרה עצמית ובטחון. יחד עם זאת הן גם חוסמות היבטים של עצמינו שלא יכולים לבוא לידי ביטוי, וכך גם מגבילות ומצמצמות תהליכי צמיחה ומימוש עצמי. האמונות האלה שאספנו בדרך נוטות להגן עלינו מהישנות מצבים בהם נפגענו בעבר, וכך הן מגינות אך גם חוסמות . מזרח תיכון או לא, חלק מהחוויה האנושית שלנו כבני אדם מתרחשת בין הצורך בביטחון וידיעה מי אנחנו, לבין הצורך בצמיחה והגשמה וביטוי של מלוא היותנו (שכרוכה גם בשינוי). במילים אחרות, אנחנו מתקיימים בתווך בין הצורך להיות אנחנו בעולם, לבין הפחד להיות אנחנו בעולם. התווך הזה מנוהל ומאורגן ע"י מערכת האמונות הפנימיות שלנו, שמשמשות גם הן כחלק משומרי הסף – תפקיד חשוב ושנוי במחלוקת בעולמו של ה"אני" הזקוק לביטחון ולצמיחה גם יחד.


מְצַיֶּרֶת סְבִיבִי עִגּוּל וְהוֹפֶכֶת לְאֶמְצַע. - אגי משעול



photo by Austin Neill


3 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page