שומרי הסף: המבקר הפנימי

כולנו מכירים את קולה של הביקורת הפנימית בתוכנו, את אותם משפטים נוזפים, מאשימים, מענישים, ומוקיעים שאנחנו אומרים לעצמינו, ועל עצמינו. המשפטים האלה עשויים להיות קשים ביותר ולהיאמר לא פעם בשפה ובאינטונציה שלא היינו מעיזים להפנות כלפי מישהו אחר, אבל כלפי עצמינו משום מה חסרה לנו מידת הרחמים.

אפילו שאנחנו "רגילים" למשמע קולה המהדהד בראש שלנו, אנחנו לא תמיד באמת קולטים כמה הביקורת הפנימית שלנו קשוחה ואכזרית, וכשאנחנו עוצרים לרגע ושמים אליה לב זה יכול להיות די מטלטל.

אבל למה היא שם? מה תפקידה ותכליתה של הביקורת הזאת המופנית כלפי פנים?

ברוכים הבאים אל עולמו של המבקר הפנימי.

דמיינו ילד צעיר בשם דני. הוא אוהב את נורית, ובתמימותו שטרם נפגעה הוא מביא לה פרח כחול ותפוח, אות לאהבתו. במתנות אלו דני נותן לה הכל. הוא נותן את כל מי שהוא.

"פרח נתתי לנורית, קטון ויפה וכחול, תפוח נתתי לנורית, נתתי הכל" הוא מעיד בשירו.

לתת ככה את עצמנו במלואנו עשוי להיות משהו שאנחנו יראים ממנו, אבל אולי יש בנו מקום שגם מתקנא קצת? מקום שנכסף להרגיש שייכות שכזו כלפי משהו או מישהו? להרגיש שכל מה ומי שאנחנו מושקע בתוך מה שאנחנו אוהבים? לאהוב מבלי להחזיק משהו אחורה? לחיות עם לב חופשי משמירה? דני נותן את עצמו במלואו לנורית ללא פחד, ואולי מזכיר לנו בזה את התום שאבד לנו ואת מי שהיינו לפני שנפגענו ולמדנו להישמר מהחיים.

נורית, שהיא עדיין ילדה קטנה בעצמה אינה משיבה אהבה כלפי דני. היא לא מרגישה ככה כלפיו. עובדת חיים כואבת לכל מי שאי פעם אהב ונדחה. היא טרם פיתחה את יכולות האמפתיה וראיית האחר שלה, וכך היא אוכלת את התפוח כי היא אוהבת תפוחים, לפרח אין לה שימוש והיא זורקת אותו בחצר, והיא הולכת לשחק עם ילד אחר שכנראה יותר אטרקטיבי בעיניה באותו רגע.

דני שליבו נשבר לראשונה בוכה את כאבו והדמעות זולגות מעיניו. ביטוי טבעי ומותאם לסיטואציה. כנראה שבאופן טבעי גם היה רץ לחיבוק המנחם והמרגיע של אמא.

אבל לאמא של דני יש כנראה עניין לא פתור עם שברון לב או בכי. כאמא וגם כנציגה של החברה, היא מכניסה את הנורמות המקובלות בעיניה אל תוך עולמו של דני, ומיישרת אותו.

דני מעיד על המסרים והציפיות שהוא סופג מאמא בהמשך שירו, והוא כותב: "אמא אמרה לי: דני! ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון". אמא של דני מעבירה ומבהירה לדני באופן ברור איזה התנהגות וביטוי עצמי מתקבלים, ואיזה לא.

דני, שכילד זקוק לאהבה של אמו ויעשה הכל לא לאבד אותה, מבין מהם הגבולות הבטוחים של הקשר ואילו חלקים או היבטים של עצמו עלולים לסכן את זה. הוא מפנים את המסר ויוצר פיצול בנפשו. הוא מתנתק מהחלק הזקוק והרגיש/מרגיש ומפריד אותו מעצמו, וכותב "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, זה רק הדמעות, הן בוכות בעצמן". ברגע זה נולד המבקר הפנימי של דני. הוא גם לעולם כנראה לא ייתן את עצמו באופן מלא שוב.

דני למד שהוא צריך להיות גיבור. קולה של אמא הופנם ומיוצג בתוכו מכאן והלאה כקולו של המבקר הפנימי, אשר בכל סיטואציה בהמשך חייו של דני בה הוא ירגיש כאב, או שברון לב, או דמעות שמתחילות לחנוק את גרונו, יסתער עליו ויתקיף "מה אתה פתי קטון?! אתה תינוק בכיין?! @#%$^&*@". המבקר הפנימי יקרא את דני לסדר, "יאפס אותו", וידאג שדני לא יתנהג באופן לא מקובל או מחוץ לנורמה.

בואו ננשום רגע ונקווה שדני מצא את דרכו לטיפול בדמות האם שלו והמסרים הבעייתיים שספג.

הסיפור של דני יכול להופיע בחיי כל אחד מאיתנו בהקשרים שונים. כל אחד ואחת מאיתנו הפנימו מסרים כאלה או אחרים במשפחה בה גדלנו על הניואנסים ההתנהגותיים והרגשיים שהיו בה, ובחברה שבה צמחנו על הנורמות והכללים שהיא מציבה לגבי מה נתפס כנורמלי ומקובל, ומה לא.

במבט ראשון המבקר הפנימי נדמה כרע. כאיזה מין אינקוויזיטור מרושע שכל תכליתו לענות אותנו. אבל אם נסתכל בו לעומקו נראה שהוא נשכר דווקא להגן עלינו, והוא מבחינתו עושה את תפקידו נאמנה.

הוא מנסה ככל יכולתו, בכלים העיקריים שיש לו של האשמה וביוש, למנוע מאיתנו לדרוך במקומות בהם נפגענו בעבר ולחסום את האפשרות שנהיה חשופים לפגיעה. הוא שומר שפגיעה שהתרחשה בעבר לא תוכל להתרחש שנית.

במקרה של דני לדוגמא, המבקר הפנימי מנסה לשמור עליו מלהידחות שוב, ובעיקר שלא יבויש ויושפל ע"י אמא בשנית. הוא שומר עליו מהביקורת של אמא, מחוסר הקבלה שלה, ודואג שדני לא יפסע אל מעבר לגבולות המותרים. כל עוד הוא נשאר ב"טווח המותר" הוא מוגן. שם לא יכולים לפגוע בו או לצחוק עליו שוב.

המבקר הפנימי נשכר להיות שומר סף, סף שמאחוריו יש אזורי פציעה ופגיעה, טראומות, חששות ופחדים.

הוא גובה מאיתנו מחיר גבוה, ולמרות שהוא מבחינתו מנסה להגן ולשמור עלינו, הוא הופך להיות גורם פוגעני ומענה בפני עצמו.

המבקר הפנימי יכול להישמע בתוכנו כקול מעניש, או כקול מחנך, כקול שמארגן בנו רשימת משימות תמידית, כפרפקציוניזם, כקול שמכבה בנו משהו, מנמיך רמת אנרגיה, מוריד ציפיות והתלהבות, או חותר תחתינו ועושה הפחתת ערך לדברים.

הוא יכול להופיע בדמות שמסתווה למורה או מדריך, הוא יכול לעטות על עצמו הילה אלוהית ולגייס את הדת לצרכיו. הוא יכול להופיע כקול רציונלי שמסביר לנו מה הם פני הדברים ואיך אנחנו "אמורים להיות". לעיתים הוא יכול להרגיש ממש ברמה הפיזית כמשהו שנמצא מסביב לגוף ומתקיף אותנו מבחוץ כלפי פנים.

הוא יכול להידמות לכלב רועים חביב שבנשיכות קטנות בקרסוליים מוביל אותנו אל תוך המכלאה ושומר שלא נשתחרר ממנה, והוא יכול להופיע ככלב תקיפה מאיים שמותיר אותנו שוטטי דם אחרי אפיזודה נוספת של התנפלות שלו.

גם אם תפקידו הראשוני הוא להגן עלינו, המבקר הפנימי יכול להיות ממש מסוכן ואפילו להרוג (להוביל לאובדנות).

לעיתים הוא נדמה כסוהר עם נשק שלוף במגדל השמירה. לעיתים נזהה בו את אבא או אמא. אם נקשיב לו טוב, רב הסיכויים שנגלה שמרבית המשפטים שלו הם משפטים שנאמרו לנו בעבר והופנמו. לעיתים הוא נדמה כשוטר או כתליין שמוכיח אותנו על משהו שעשינו. לעיתים הוא מופיע בכסות רוחנית ובמתק שפתיים מרביץ בנו את תורתו.

המבקר הפנימי עושה שימוש לא פעם בדברים אמיתיים מחיינו ולא בוחל גם בגיוס תורות רוחניות לצורך השליטה הפנימית שלו בנו. הוא עשוי לרתום את האמת לצידו ולהשתמש בה כלפינו, אבל חשוב לדעת להפריד בין תוכן אמיתי, לבין השימוש שהמבקר עושה בתוכן האמיתי.

בכל צורה וקול בה הוא מופיע המבקר הפנימי מסמן סף כלשהו בתוכנו. הוא מסמן קו הגנה, ומספר שאנחנו באזורי פצע. הוא מעיד על כך שיש חששות ופחדים בסביבה, שיש חלקי עצמי לא מורשים וחבויים מאחוריו.

כשהמבקר מופיע בזמן טיפול עדיף במידת האפשר לא להתווכח איתו, ובמקום זאת להבין שאנחנו באזורי פציעה. המבקר מהווה סמן שאנחנו מתקרבים לחלק פנימי פגוע שחבוי מאחוריו, שזקוק להקשבה ולמבט בעיניים טובות ומקבלות. באופן הזה המבקר יכול להוות ציין דרך, ואפילו היבט שיכול לסייע ולכוון בטיפול. דיאלוג איתו יכול לספר למה הוא שם מלכתחילה ומה הוא מנסה למנוע. הוא יכול לחשוף את מה שהוא מגן עליו.

המבקר הפנימי הוא שומר סף שהפך לסוהר. הוא סוג של גולם שקם על יוצרו. הוא שומר על דלת. מאחורי הדלת מחכים חלקים של עצמינו שנכספים להחלים ולשוב הביתה, אל הבית שהוא אנחנו, שיכול לחזור ולהיות שוב - בטוח.