שומרי הסף: הצנזור

מי הוא הצנזור ומה הקשר שלו לענק הירוק (זה מהקומיקס)?

האם יתכן שהם שניהם היבטים של אותה תופעה? אולי הם אפילו יוצרים זה את זה באופן תמוה כלשהו?

את הצנזור ניתן להקביל לפעולתו של הקרברוס מהמיתולוגיה היוונית עליו כתבתי בפוסט קודם בסדרת הפוסטים הזו על שומרי הסף. כמו שאר שומרי השאול מהמיתולוגיות השונות המופיעים לרב בשלל מופעים מפלצתיים ומעוררי יראה, גם הצנזור בסטייל האירופאי-משרדי-עכשווי שלו מטיל פיקוח על הגבולות התוך נפשיים ודואג שחומרים מהלא מודע לא יחדרו אל ההכרה.

הצנזור, למרות שמו הלא סימפטי, בא גם הוא להגן ולשמור על הארגון הפנימי, או על פנים הארגון אם תרצו. הוא דואג לקצץ ולערוך החוצה (edit out) היבטים וחוויות שנתפסות כאיום על ה"אני", וכמו מין 'אח גדול תוך נפשי' הוא משחיר הסכמים וחוזים פנימיים שחיוניים בעיניו לשמירת הסדר הקיים.

פרויד מיקם את הצנזור ברובד הסמוך למודע, הרובד שמהווה גם גבול החוצץ בין המודע ללא מודע.

בחלומות, למשל, הצנזור מפעיל את צנזוריותו ודואג לקודד בצורה סמלית את התכנים הלא מודעים באופן כזה שלא יאיימו ויסכנו את ה"אני", אך יאפשרו לאנרגיה הרגשית-נפשית להשתחרר ממחוזות הלא מודע, שאחרת המתח הנפשי עשוי להיות בלתי ניתן להכלה.

המונח "פליטת פה פרוידיאנית" מתאר מצב שקורה מידי פעם לכולנו בו מילים שובבות וסוררות מהלא מודע מצליחות להסתנן מתחת לאף של הצנזור ולקפוץ מעבר לגדר אל המודע, מסגירות בזה משהו מהנעשה במעמקים הנסתרים של הנפש.

פרויד עסק גם בהיפנוזה, טכניקה שדרכה הוא ניסה להרדים את הצנזור ולעקוף אותו על מנת להגיע אל החומרים השמורים בלא מודע ולשחרר אותם מכלאם.

כמו שאר שומרי הסף, גם הצנזור תפקידו להגן, אך הוא תובע מחיר שעלול להפחית את מלאות חוויית החיים שלנו, ולמנוע מהיבטים שלמים של עצמינו מלבוא לידי ביטוי.

כשהצנזור מחמיר מידי בתפקידו הוא יכול לגרום לחרדות, לדיכאון, לצמצום, לחוסר ריכוז, לאי שקט, ולשבש ולחסום תהליכי צמיחה ומימוש עצמי.

אבל הצנזור לא מגביל את פעולתו רק למגרש הפנימי. הוא נוטה להתערב גם במרחב החברתי והבין אישי. בנוסף לצנזורה הפנימית הוא מפעיל עלינו גם צנזורה חברתית.

יש דברים שלא נעיז להראות או להגיד למישהו אחר. די שכיח שיהיו בנו מילים מצונזרות שנשארות בתוכנו כסודות אסורים, או רגשות שלא מקבלים אישור לביטוי ונותרים חנוקים בתוכנו. כלומר הצנזור "משחיר" ומוחק גם חלקים בחוזה של מי שאנחנו אמורים להיות בתוך קשר (האני החברתי), ומשאיר אותנו חלקיים בלא מעט ממערכות היחסים של חיינו, דבר שעשוי להוביל לתחושת בדידות פנימית, חוסר שייכות, ואובדן של אותנטיות וחיות.

לא מעט גברים מספרים בטיפול שיש להם הרבה חברים, אבל כל חבר מכיר רק היבט אחד שלהם ואין להם חבר שמכיר אותם על כל צדדיהם באופן אינטימי. כלומר יש כאן מידוריות כלשהי, מעין חלוקה של עצמם למחלקות כאשר לכל מחלקה מוקצה חבר משל עצמה. מרגישים את עקבותיו של הצנזור?

נשים רבות מעידות על הרגשת החובה להיות מתחשבת, "להיות בסדר", להכיל ולטפל בסובבים אותן, בעוד שהצנזור שולל ואוסר על תחושות של כעס או רצון להשתחרר מהצו הפנימי הזה.

בעידן הרשתות החברתיות ניתן לראות איך הצנזור מחלק אותנו למה שמותר (ונחשב) להראות, ולמה שנשאיר מחוץ לגבולות התמונה.

דמיינו טווס הפורס את תפארת זנבו הססגוני. הוא מרשים וצבעוני אך אם נלך מאחוריו נראה את עכוזו המעוטר ע"י נוצות אפורות ולא מחמיאות במיוחד. הטווס תמיד יפנה את קדמת נוצותיו אל עבר מושא החיזור שלו שאותו הוא מנסה להרשים, בעוד שאת חלקיו הפחות צבעוניים הוא משאיר באחוריו. גם אנחנו ככה קצת כמו הטווס לפעמים, והסוכן הממונה על העריכה הזאת של עצמינו הוא הצנזור הפועל במישור החברתי.

אז מה הקשר של הענק הירוק לצנזור?

ברוס באנר הוא פיזיקאי חסר בטחון, מסתגר ומתבודד, שנוטה להיות מרצה ומהוסס. זה לא נראה כך אבל באופן פרדוקסלי הצנזור שומר אותו כזה בניסיון אסטרטגי דווקא לשמר בטחון.

אני נוטה לנחש שברוס היקר נושא בתוכו פצעי התקשרות ראשוניים בהם היה מסוכן עבורו לכעוס, להתנגד או לסרב לדמויות המשמעותיות בחייו, מהן היה זקוק לביטחון ולאהבה.

הניתוק של הכעס הייתה טקטיקה שברוס הילד פיתח על מנת לא לאיים על הקשרים האלו שכנראה לא היו מספיק בטוחים להכיל את כעסו. וכך ברוס הילד למד לכבוש את כעסו היטב, ומצא את עצמו פיזיקאי בוגר וחסר בטחון, הנושא קונפליקט רגשי פנימי לא פשוט. הענק הירוק הוא פתרון לא מודע שברוס באנר מצא למצב בלתי אפשרי בנפשו אשר מנטרל את הצנזור ומחלץ אל פני השטח כוחות אדירים של הנפש, כוחות של זעם ושל הרס שנאגרו ונגנזו מהאישיות המרצה וחסרת הבטחון של ברוס באנר - כוחות שאילולא היו נגנזים ע"י הצנזור מלכתחילה כנראה שלא היו תופחים למימדי זעם שכאלה.

כשהענק הירוק נרגע, ברוס באנר מופיע שוב, אך הוא לא זוכר מה קרה, מה שמספר לנו למעשה על התקף פסיכוטי, על אבדן הכרה רגעי שלא מותיר רישום בהכרה הערה.

הענק הירוק "עילף" את הצנזור ופרץ בכל כוחו אל פני השטח תוך שהוא מסיט את ברוס באנר הצידה.

הענק הירוק הוא "מפלצת" שנבנתה כתוצאה מפעולתו המוגברת של הצנזור ומהדיכוי הפנימי שהוא יצר. הוא תולדה שלו.

למרבה הפרדוקס, הענק הירוק הוא גם ההוכחה שהצנזור צריך (מנקודת מבטו) על מנת להצדיק את פעולתו.

במילים אחרות, ככל שהצנזור לוחץ חזק יותר, ככה הענק משתולל יותר. ככל שהענק משתולל יותר, הצנזור מחמיר את פעולתו. וכזה הוא אולי גם הפרדוקס שנוטה לאפיין את שומרי הסף, שנוצרו על מנת להגן, אך עלולים להפוך לחסמים ומכשולים בתוכנו.

אולי, ככל שנעיז לבטא את עצמינו יותר במלאות, ככה ירגעו בנו הענקים הירוקים ושאר מיני "מפלצות", ובהתאם יוכל גם הצנזור להתגמש ולאשר ליותר חלקי עצמי להתבטא.

אולי, לא נותר לנו אם כך אלא להעיז ולהיות מי שאנחנו בעולם, וזה אולי האתגר הגדול מכולם.