שיעור על טראומה מחוכמת הדבורים

לפני שנים רבות יצא לי להכיר איש זקן וחביב שגידל להנאתו מספר כוורות דבורים בחצר.

"בוא אני אספר לך סיפור על איך גיליתי את הפרופוליס לפני שגילו את הפרופוליס והפכו אותו לתרופה" הוא אמר לי.

חשבתי לעצמי שלמיטב ידיעתי הסגולות הרפואיות של הפרופוליס היו ידועות עוד בימי מצרים העתיקה וגם נעשה בו שימוש בתהליך החניטה, אבל לא רציתי לעצור לזקן החביב את המומנטום שהוא היה בו וזרמתי עם הסיפור. "לפני שלושים שנה בוקר אחד מצאתי גוש חום ומוזר בתוך אחת הכוורות. כשהוצאתי אותו מהכוורת ראיתי שזאת הייתה בעצם לטאה שחדרה לכוורת, והדבורים עקצו והרגו אותה וציפו אותה במין דונג כזה. מה שהפתיע אותי היה שהלטאה השתמרה בשלמותה ולא נרקבה למרות שהיה ברור שהיא שם כבר הרבה מאוד זמן. אח"כ הרפואה גילתה את הסגולות האנטיבקטריאליות של הדונג הזה וקראה לו בשם 'פרופוליס', אתה מבין? אבל אני גיליתי את זה כבר שלושים שנה לפניהם!".

הסיפור הזה נשאר איתי לאורך השנים במהלך הלימודים וההתפתחות שלי כמטפל, ומפעם לפעם מצאתי את עצמי חושב עליו - ובפרט לגבי הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "טראומה".

אחת ההגדרות של טראומה היא שמשהו חודר למערכת שלנו מהר מידי, חזק מידי, עמוק מידי, ואנחנו לא מצליחים לתפוס ולעכל אותו. האירוע נשאר בתוכנו חי-קפוא, כאילו הזמן עצר בו, והתוצאה שלו הותירה אותנו (או לפחות חלק כלשהו בנו) בסוג של שוק, ובניסיון רפטטיבי לעכל ו"לסגור את האירוע".

כאשר חוויה כלשהי 'חודרת' אלינו מהר מידי, חזק מידי, עמוק מידי, הנוכחות שלנו לא מצליחה להתמקם ולהתארגן שם בשביל לפגוש את החוויה ולמצוא איך להגיב אליה, ולמעשה משהו פלש ועקף את ה'אני' שלנו.

במצב טבעי ורגיל כאשר מתרחשת פגיעה - בוא נגיד שנכנס לנו קוץ שאנחנו לא מצליחים להוציא - הגוף מייצר סביבו דלקת קטנה ולאט לאט מעכל וממוסס את הקוץ עד שלא נותר ממנו זכר. זה נכון גם לגבי חוויות שפוגשות את הנפש שלנו, אבל במצבי טראומה (קלה עד קשה) הגוף-נפש לא מצליח לעכל ולעבד את האירוע, ובמקום זה מבודד אותו.

כמו אותה לטאה בכוורת, חנוטה ונשמרת במין הווה נצחי שכזה, מבודדת ע"י שכבת הגנה של דונג שמאפשרת לשאר הכוורת להמשיך לתפקד, ככה גם הטראומה ממשיכה לחיות בתוכנו מבודדת בתוך סוג של רצועת הגנה של חרדה וניתוק. היא ממשיכה להיות 'חיה' בתוך רגע הזמן שקפא, וממשיכה לחיות את האירוע הפוגע כממשיך להתקיים בעולם התוך-נפשי.

בתוך האזור המבודד הזמן כאילו קפא, למרות שאנחנו והחיים כבר עברנו הלאה וממשיכים להתקיים בזמן האמיתי היום יומי.

כשאנחנו מדברים על 'טריגר' או 'הפעלה' אנחנו למעשה מדברים על מצבים בהם משהו (אירוע, מחשבה, מילה, אדם, פוסט בפייסבוק... וכו') חודר את שכבת ההגנה ומחבר את הנוכחות שלנו לחלק המבודד שמחזיק את הטראומה, ואנחנו חווים הצפה של האירוע הטראומתי ממש כאילו הוא מתרחש עכשיו, למרות שאנחנו יודעים שהאירוע האמיתי התרחש כבר מזמן ולא קורה כרגע.

הכוורת ואופן התגובה שלה לפלישה לתוכה מגלה חכמה רבה. למרות הפגיעה היא מצאה דרך להמשיך לחיות ולתפקד, ומצאה דרך לבודד ולחנוט את הלטאה כך שלא תפגע בהמשך חיי הכוורת.

וככה גם אנחנו אולי. כולנו אספנו בדרך פגיעות וטראומות לאורך חיינו - קשות יותר או פחות, והן השפיעו ומשפיעות עלינו יותר או פחות. אבל אנחנו גם ביטוי של הכוחות שנשאו אותנו הלאה למרות הטראומות, החבלות והפגיעות שעברנו. חלק מהכוחות יתכן והתגלו בנו בזכות הטראומות.

ההיסטוריה של המין האנושי שממנה צמחנו רוויה בטראומות (אישיות וקולקטיביות) עד שזה עשוי לפעמים להיראות תמוה שאנחנו בכלל כאן, עכשיו, חיים.

אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, הוא גם ביטוי של הכוחות של המין האנושי שהביאו אותנו לרגע הזה, למרות הטראומות.

אני לא יודע אם אותו זקן אכן גילה את הפרופוליס לפני כולם (כנראה שלא), אבל אני קיבלתי באותו יום שיעור על טראומה מחוכמת הדבורים.

הדימוי הזה נמצא איתי בקליניקה בזמן הטיפול, מזכיר לי את מנגנוני ההגנה והריפוי הטבעיים שיש בנו, ועוזר לי לסמוך על החוכמה והכוחות שיש באדם המבקש להפשיר ולרפא את רגעי הזמן שקפאו בו.