top of page
  • דורון טולדו

מבט בין עולמות (II) : גלגל החיים הבודהיסטי במרחב הטיפול הפסיכותרפי - ממלכת החיות

עודכן: 3 באוק׳ 2023

ממלכת החיות (Tiryag) - animal realm : ממלכת החיות היא אחד משלושת העולמות התחתונים בגלגל החיים הבודהיסטי. היא מאופיינת בקיום הישרדותי, אינסטינקטיבי וריאקטיבי, במיקוד בצרכים בסיסיים כמו אוכל, שינה ומין/רבייה. ממלכה מקבילה ל"איד" של פרויד אם תרצו.

במבט ראשון העולם של החיות יכול להיראות לנו מאוד קסום ורגוע, ללא דאגות על המחר וללא הלחצים שאנחנו פוגשים בחיינו. אולי זה אפילו גורם לנו להתקנא בהן לרגעים. המפגש שלנו עם בע"ח הוא לרב דרך חיות המחמד שלנו או דרך סרטי טבע וטיולי ספארי למיניהם ואנחנו נוטים להיות מוקסמים מהם ומיכולתם להיות ב"עכשיו", אבל במבט מתקרב יותר נראה שחיות נוטות להיות דרוכות רב הזמן, נתונות בפחד מטורף פוטנציאלי שיכול להגיע בכל רגע, רדופות ע"י סכנת ההישרדות, ומוכנות להגיב ולברוח מיד במקרה הצורך. הן קופצות במהירות מכל רעש, נדרכות מכל רחש, וסומרות. זוהי ממלכה שנשלטת ע"י תגובות ה- fight or flight, והרגש הדומיננטי בה הוא פחד. זוהי ממלכה של חרדה הישרדותית, של קיום טריטוריאלי, ושל שמירה על מקורות המזון. מעל החיות מרחפת דריכות תמידית "האם משהו יאכל אותי?" ו"האם יהיה לי מה לאכול?".


די בלהביט על הדחפים שלנו ועל האופן בו הם עשויים "להשתלט" עלינו בכדי לחזות בהופעתה של הממלכה הזו בתוכנו. למשל דחף הרעב יכול לגרום לנו לאכול הרבה יותר ממה שנכון לנו או לאכול דברים שאנחנו יודעים שלא בריאים לנו. הדחף המיני עשוי לגרום לנו למצוא את עצמינו במיטה עם מישהו/י שאולי אנחנו לא ממש שלמים עם עצמינו לגביהם. הדחף ההגנתי עלול לגרום לנו להגיב בתוקפנות משתלחת או אפילו להיגרר לתגרה בלהט של רגע אם אנחנו לא בתשומת לב. לדחפים שלנו יש יכולת להפקיע אותנו מעצמינו לזמן מה עד שאנחנו "חוזרים לעצמינו". לכולנו יש רגעים שהממלכה הזו "משתלטת" עלינו, אבל תדמיינו איך נראים חייו של אדם שהממלכה הזאת "משתלטת" עליו באופן דומיננטי יותר.


בהיבט נוסף, תחשבו על החלק שבנו שפוחד, ששורד. החלק החייתי שמגיב באופן מהיר, אוטומטי וחסר מודעות. כמה עיוורון עשוי להיות בו. זהו חלק שמתעצב בנו לרב בגיל מאוד צעיר. הוא מבוסס על מנגנוני ההגנה המולדים והבסיסיים ביותר שלנו, וקשור ישירות לחוויית ההתקשרות הראשונית שלנו עם הדמויות ההוריות המטפלות והשומרות עלינו. בשלבים האלה נוצרים מסלולי תגובה אוטומטיים ממש ברמה של החיווט העצבי במוח והמסלולים העצביים האלה מופעלים ו"יורים" במהירות אדירה במצבי סכנה. הם עושים 'over ride' למערכת ולוקחים פיקוד על התפקוד והתגובות שלנו כך ש"נפעל מבלי לחשוב". כאשר יש פגיעה ברמות ההתקשרות והבטחון שלנו בגיל צעיר, כשההתקשרות הייתה לא בטוחה, פוגענית, מתעללת, נוטשת, מזניחה, וכיו"ב, המסלולים האלה נוטים להיות דומיננטיים יותר בחייו של האדם. הוא חי בתחושה בסיסית שהעולם אינו בטוח ומרגיש שהוא חייב להגן על עצמו ולהיות דרוך לברוח או להילחם בכל עת. הנחת היסוד הזאת לגבי העולם נוטה "להתיישב" ברקע כתחושת דריכות תמידית מאחורי הדברים, תחושה שצריך להיות בכוננות הגנתית שמטעינה בפחד את האינטראקציות החברתיות ומופעלת במהירות מתלקחת כשיש תחושת איום. שרירי הגוף נוטים להיות מתוחים ומלאים באנרגיה "ready to go".

החלק הזה שבנו, התגובתי, הנבהל, הפוחד שייקחו לו, המגן על טריטוריית ה"עצמי" כאילו חייו תלויים בזה, עשוי להיות גורם מחבל והרסני בחיינו ובפרט בתוך מערכות יחסים (וכל היבטי חיינו שזורים במערכות יחסים). הוא נוטה לייצר "פיצוצים" והתפרצויות במערכות יחסים ובאינטראקציות בין אישיות. אנחנו עשויים לחיות בתחושה פנימית נרדפת ש"כל דבר בא לטרוף אותנו", שכל אחד "אחר" הוא טורף פוטנציאלי שכדאי להתגונן ממנו. אנחנו חיים בתחושת שמירה מתמדת, פוחדים מהאחר ורואים בו איום שעלול להכחיד את ה"אני" שלנו, ואנחנו נוטים להגיב "כמו חיה פצועה" כשאנחנו חשים מאוימים. במערכת יחסים זוגית שבה רמת האינטימיות והחשיפה היא גבוהה במיוחד זה עשוי להתגבר ביתר שאת מכיוון שמערכות יחסים אינטימיות מעצם הקירבה שבהן נוטות להעיר ולהפעיל את פצעי ההתקשרות הכי ראשוניים שלנו. ככל שרמת הקירבה גדלה – ככה גדלה גם תחושת הפגיעות וגדל גם הפחד שהפגיעה מן העבר תתרחש שוב. כשממלכת התודעה הזאת דומיננטית בחיינו אנחנו מתקשים להיות במערכות יחסים ובקשר. אנחנו זקוקים מאחד לקרבה ובטחון ולתחושת המוגנות שקשר יכול לספק, אך בו זמנית נמצאים גם בחשש מתמיד מהקשר כי ה"אני" שלנו בסכנה. אנחנו זקוקים לאחר אך ה"אחר" אינו בטוח עבורנו מעצם עובדת היותנו זקוקים. מין מצב של "אי אפשר עם ואי אפשר בלי", שמותיר אותנו במצב של פחד תמידי וחוסר רגיעה.

אני חושב על מטופל שהגיע אלי לפני כמה שנים בסערה גדולה. כואב, שוצף וקוצף, כועס ומאוכזב, מאשים ומואשם. הוא נטה להגיב לסביבתו הקרובה בתוקפנות שאליה היה עיוור לחלוטין תוך שהוא משוכנע שהוא זה שמותקף. הוא מצא את עצמו בתוך דפוס שבו קשר זוגי אחרי קשר זוגי עולה על שרטון ומתרסק ברגע שהקשר מתחיל להעמיק. הוא חש בודד וזקוק לקשר וקרבה, אך בו זמנית לא איפשר לקשרים בחייו להיבנות. אני חושב על מטופלים שנושאים פצעי תיקוף (וולידציה), שגדלו להורים נרקיסיסטיים וספגו בילדותם מסרים רבים ששללו את תחושותיהם ורגשותיהם, ולמעשה מחקו אותם. מחקו את ה"אני" שלהם עד שחשו לא ממשיים. אפשר להגיד בהשאלה שילדים אלו "נטרפו" ע"י הצורך של הוריהם. אני חושב על מטופלים שנושאים פגיעות של נטישה שהותירה אותם בתחושת העדר בטחון בסיסי בעולם, וקשר עשוי להוות עבורם מקום נכסף אך גם מקום מאיים בו זמנית. הם עשויים להיכנס לתוך קשר עם תחושת הזדקקות מאוד גבוהה לצד קושי גדול להתמסר, תוך שהם מעבירים את בני זוגם הפוטנציאליים מבחנים בלתי אפשריים עד שאלו בתסכולם עוזבים לבסוף, ובכך משתחזרת חווית הנטישה הראשונית שוב ושוב. אני חושב על אלו מאיתנו שגדלו בעוני או בתנאים סוציואקונומיים קשים, וגדלו בתחושה כללית של "אין". אין משאבים. אין אפשרויות. הדאגה המרכזית היא לקיום הבסיסי ההישרדותי, וחלומות ומשאלות החיים לא מקבלות קרקע פורייה לנבוט מתוכה ולפרוח. אני חושב על ניצולי השואה, או על הדור השני להם, שנושאים (או שירשו) זיכרונות צרובים של סף אובדן צלם אנוש, של רדיפה ואימה, של הגירה ורעב, שפרוסת לחם הנזרקת לפח עשויה להעיר מהומות בעולמם כאילו הם על סף רעב וכליה, עדיין. אני חושב על מטופלים עם היבטים של פוסט טראומה, הלומי קרב, או כאלה שגדלו באזורי מלחמה, שמערכת העצבים שלהם נתונה ב-fight or flight ונוטה להיות מגורה ומופעלת. גופם ונפשם עדיין אחוזים בחוויה של הישרדות וסכנת חיים. אני חושב על מטופלים שגדלו ברחוב, או בסביבה שבה "חוקי הרחוב" היו דומיננטיים, ונאלצו לטרוף כדי לא להיטרף. להילחם על הטריטוריה שלהם ולהגן על עמדתם ומעמדם. הם גדלו במלחמת קיום.


אחד ההיבטים העיקריים בטיפול שקשורים לממלכה הזאת הוא עיבוד הפחדים שאוחזים באדם ומפעילים את תגובת ה- fight or flight, בלמידה ובנייה של האפשרות להיות בנוכחות שוהה ולאו דווקא מגיבה בתוכנו, כזאת המסוגלת לפעול מתוך חיבור פנימי ולא מתוך אוטומט, נוכחות שיכולה להגיב בעיניים פקוחות ולא מתוך תגובה מתפוצצת ש"עפה מתוכנו" (acting out). כלים כמו מיינדפולנס למשל ושילוב טכניקות של חיבור לגוף (embodyment) עשויים לעזור לנו להיות נוכחים בחוויה במקום להגיב מתוכה מיד (response instead of reaction).

מה שקורה אז לא פעם בטיפול הוא שעולים זיכרונות וסיטואציות עבר של אירועים שגרמו לנו לחרדה אך לא עובדו. בניית נוכחות זו מאפשרת לפגוש בזיכרונות אלו באופן יותר בטוח. היא מאפשרת ליצור אט אט הפרדה בין מה שקרה אז לבין מה שקורה עכשיו, ומשפיעה על יכולת הוויסות של מערכת העצבים ושל הנפש. הטיפול מנסה לסייע לעשות מעבר מ- fight or flight ל- attend and befriend , לעבור מלחימה לסקרנות, תוך טיפוח וביסוס של תחושת עצמי פנימי בעל תוקף משמעות וממשות, רצונות וחלומות ייחודיים, עם גבולות בריאים שבונים תחושת בטחון וריבונות עצמית.

זהו תחילתו של תהליך עיבוד של הפחדים שהציבו אותנו בממלכה הזאת של החיות.


Do I fear The sleepless nights? You Have no idea How long The dark lasts When you cannot Close your eyes To it. - Tyller knott gregson






9 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page