ממלכת הגיהנום (Naraka) - Hell realm : ממלכת הגיהנום היא אחד משלושת העולמות התחתונים בגלגל החיים הבודהיסטי. כשמדברים על ממלכת הגיהנום אין מדובר על מקום ממשי של ענישה או עינוי, אלא על מימד תודעתי נפשי - A state of mind - שמתוכו אנחנו יוצרים מציאות ממשית .
סיפור סמוראי קצר להמחשה: סמוראי אחד בא אל מורה הזן ואמר לו: "אני לא מאמין בכל בלבולי המוח האלה על גיהנום וגן עדן. זה הכל אשליות במיינד. זה לא קיים! אין באמת עולמות ממשיים כאלה!" מורה הזן ענה לו: "אתה קורא לעצמך סמוראי? תראה אותך, החלוק שלך מרושל, זה חלוק של סמוראי? אם אני הייתי המאסטר שלך הייתי מסתיר את פני מבושה! אני לעולם לא הייתי מכיר בך כסמוראי! אתה צריך להתבייש! אתה לא ראוי לשאת את החרב הזאת! אני בטוח שהיא בכלל קהה! אתה חסר תועלת לחלוטין!". הסמוראי בעלבונו ובזעמו שלח את ידו אל נדן החרב לשלפה על מנת לערוף את ראשו של מורה הזן החצוף. מורה הזן אמר: "הנה השער אל הגיהנום". הסמוראי הבין בין רגע שהוא היה צעד אחד מלהרוג מתוך זעם טהור, ושמורה הזן בכלל לא התכוון לדברים שאמר ובעצם לימד אותו שיעור יקר מפז. ברגע שהוא הבין את זה ליבו נפתח ודמעות של תודה זלגו מעיניו, בעודו מצמיד את כפות ידיו בקידת הודיה עמוקה. "וזה השער לגן עדן", אמר מורה הזן.
ממלכת הגיהנום מתחלקת לשניים – גיהנום חם, וגיהנום קר. הרגש העיקרי בה הוא זעם (כעס/שנאה). חשוב לציין שכמו כל ממלכה על הגלגל, גם ממלכת הגיהנום היא זמנית ולא נשארים בה לנצח. ע"פ הבודהיזם, מגיעים לממלכה הזאת כתוצאה מקארמה לא טובה שצברנו, אך היא אינה הגיהנום של הנצרות במובן של מקום סופי שאליו נשלחים בכדי להיענש בעינויים לנצח (למרות שכשאנחנו במקומות האלה בתוכנו – זה יכול להרגיש כאילו זה ישאר ככה לנצח). אנחנו יכולים להיות "תקועים" במצב נפשי זה לתקופה ארוכה מחיינו, אך אנחנו יכולים גם לעבור דרך הממלכה הזאת במהלך יום או שעה. הממלכות שבגלגל הן כולן מצבי תודעה ונפש משתנים. לפעמים דומיננטיים יותר או פחות בחיינו, לפעמים נשזרים זה בזה כהלכי רוח משתנים.
הגיהנום החם מאופיין בתחושות של זעם, נקמנות, פרנויה, סאדיזם, מלחמה, ענישה, טרור. הוא יכול להיות מופנה החוצה או פנימה בצורה של שיפוטיות עצמית קשה, אשמה, self-torture, כעס מאכל (consuming), שנאה ואכזריות כלפי העצמי, "לופים" בחשיבה והלקאה עצמית. הממלכה הזו מתכתבת עם מה שפרויד התייחס אליו כ"סופר-אגו". בשיח הפנימי אנחנו יכולים למצוא את עצמינו בתפקיד הקורבן המותקף והמעונה, או במצב של המתקיף המעניש והמענה. שניהם שייכים לממלכת הגיהנום החם. אני חושב על מטופלים שמגיעים עם ביקורת ושיפוט עצמי קשה, עד כדי כך שנדמה שהביקורת ניצבת כחומת מגן בצורה שמונעת גישה אל הכאב והרגשות שבתוכם. אני חושב על מטופלים שמגיעים עם זעם מכלה, ששורף כל חלקה בנפשם ובליבם, ומשתלח ביקיריהם בקונפליקטים חוזרים ונשנים שלא מגיעים לכדי פתרון. לא פעם, התקף זעם הוא בעצם התקף חרדה מוסווה אשר הזעם מונע את הגישה אליה. הזעם יוצר תחושת אונים אל מול חוויית חוסר אונים שמאוד קשה לשאת אותה. לפעמים הזעם הייתה הדרך היחידה בה ילד יכול היה להגן על עצמו אל מול הורה מתעלל או משתלט. אני חושב על מטופלים שנושאים תחושת אשמה קשה. היכן שיש אשמה לרב יש גם היבטים גלויים או סמויים של ענישה עצמית, של חבלה והכשלה עצמית. אדם יכול להגיד "למה זה תמיד קורה לי?" ולא להבין את תרומתו לכך. אני חושב כמה חשוב להקשיב לזעם הזה. הלא הוא שליח של משאלות לב ושל כאבים וצרכים שלא נענו ולא זכו לאוזן קשבת ולב פוגש ומבין. זעם נוטה לייצר אנטגוניזם, אבל לרב כשמקשיבים לו ולא טורקים בפניו את הדלת (כפי שבד"כ קורה), כשנותנים לו לרגע מקום, מתחילה לנשוב רוח קלה שמקררת ומגלה את הכאב והעצב שמאחורי הזעם. נחשפת עדנות הנפש הפגועה, וזוהי תחילתה של החלמה.
הגיהנום הקר מאופיין בקיפאון, היעדר רגשות, אפטיה, דיכאון, ניתוק. תחשבו על אגם רגש שקפא. על קור יבש. דמיינו את העיניים הקפואות וחסרות המבע. את העור החיוור. תחושו את הגוף הקר למגע, חסר האש והחיות. גוף שאינו נוגע חזרה כשנוגעים בו, שלא מסוגל לספוג פנימה חום ואהבה. תחשבו על אותם ילדים-חיילים באפריקה שנחטפו ממשפחותיהם ואומנו להרוג מגיל צעיר, נגזלו מעצמם, מנותקים מרגשותיהם וחסרי אמפתיה. משהו בהם חי-מת. קפוא. מנותק. תחשבו על מלכת השלג מהאגדה של אנדרסן, האוספת אליה את אלו אשר רסיסי ראי הרוע ננעצו בהם והקפיאו את ליבם. תחשבו על מלכת השלג של ממלכת נרניה, על הכאב הלא מורגש והקפוא שבה ועל האופן בו היא מענישה ו"מקפיאה" את החיים באלו שמעירים את חרונה הקר והמצמית, והופכת אותם לפסלי אבן קפואים בזמן. בתוך כולנו יש חלקים ש"קפאו", חלקים שהפכו לאבן, חלקים מאולחשים שאיבדו תחושת חיים.
אלו מצבי קיצון וקווים מאפיינים של הממלכה הזו, אך אנחנו פוגשים בה בתוכנו גם בגוונים מעודנים יותר ויום יומיים.
אני חושב על מטופלים שמגיעים עם דיכאון. שמשהו בהם קפא.
אני חושב על מטופלים שכוח הרצון שלהם נשבר ורוחם נחלשה. שמעיין החיים יבש בהם. שאירועי חיים קשים הותירו אותם בוויתור, והרוח במפרשי רצונות ומשאלות ליבם התייאשה מלנשב .
אני חושב על מטופלים שפגיעות אובדן, נטישה, ואכזבה בעברם נותרו בהם כרגעים קפואים בזמן, שאיבדו משהו משמחת החיים שלהם וליבם "קפא".
בטיפול אנחנו מנסים להתקרב ולהיות במגע עם המקומות שקפאו. כשזה קורה במסגרת קשר אנושי קשוב מתחיל תהליך של המסת קרחונים ושל undoing aloness. הבדידות, הכאב, העצב, והאבל המבצבצים ומגיחים מבעד לקיפאון הם תחילתו של מסע ריפוי והחלמה.
עולם רגשי שלם שקפא מתחיל לחזור לחיים ומסמן את סיומו של החורף הפנימי ותחילת האביב המביא איתו לבלוב .
Over the wintry Forest, winds howl in rage With no leaves to blow
- Soseki Natsume
Comments