ממלכת הרוחות הרעבות (Preta) – hungry ghosts realm: ממלכת הרוחות הרעבות מתאפיינת בתחושה פנימית של חוסר כרוני. רעב שאי אפשר להשביע. צמא שאי אפשר להרוות . הבודהיזם מדבר על תאווה/השתוקקות (greed, craving, attachment). תחושה שאף פעם אין מספיק ותמיד צריך עוד, ולא משנה כמה שפע יש – אין תחושת סיפוק. שוכני הממלכה הזאת מתוארים כיצורים דמויי אדם, שקופים ללא גוף (גופם בנוי מ"חומר עדין" - subtle matter) שמורעבים כל הזמן. הם בעלי פה צר וצוואר דק – מה שמקשה או לא מאפשר בליעה של מזון, זרועותיהם כחושות, ובטנם נפוחה - מסמלת תיאבון "בגודל של הר". יש תיאורים בהם בבטן יש חורים כך שמזון שנכנס מיד יוצא החוצה ולא נספג. אלו תיאורים שממחישים השתוקקות אדירה ללא יכולת להתמלא. יש גרסאות בהן יש להם סכינים בגרון שגורמים לייסורים קשים בבליעה, או של גרעפסים של אש ששורפים את המזון לאפר דק לפני שהוא נכנס לגוף. היצורים האלו מתוארים כמשוטטים מורעבים וצמאים בממלכה שבה אין כל אוכל בנמצא, או שפעם באלפי שנים נופל לידיהם גרגר מזון אחד, אך הוא נחטף מיד ע"י יצור מורעב אחר לפני שהוא מגיע אל פיהם. בקיצור – רעב שלא מוצא שובע. צמא שלא מוצא רוויה. סבל גדול. בור בנשמה ששום מזון לא יכול להשביע.
החברה המערבית המתאפיינת בתרבות שפע וצריכה היא דוגמא טובה לממלכה הזאת . אפשר לומר שכל מודל הצרכנות "מתיישב" על "הרוח הרעבה" שבתוכנו ומשתמש בה. מתאפשר דרכה. מתקיים דרכה. יש שפע בחירה, שפע של מוצרים, וכמה שאנחנו לא צורכים – משהו בנו נשאר ריק, ותמיד צריך עוד ועוד בניסיון למלא את הריק הזה. זה תמיד "שם" אחרי החולצה הבאה, אחרי הפחמימה הבאה, אחרי התואר הבא, אחרי העבודה הבאה, אחרי הבן/בת זוג הבא, אחרי הבית הבא, אחרי ה . . . הבא, אבל בור החסר לעולם לא מתמלא. זהו המעגל המענה של הממלכה הזאת .
יש קשר ידוע ומוכח מחקרית בין פגיעות של היקשרות בילדות (פגיעות של קשר, טראומות התפתחותיות, חוסר בהזנה רגשית או פיזית, חוסר במוגנות, הזנחה, נטישה פיזית או רגשית, חוסר בחום במגע ובאהבה, וכיו"ב) לבין הבור הזה של החוסר, ועל האופן בו הוא גורם לנו לחפש תחליפים שימלאו אותו (ללא הצלחה). במחקר תצפיתי אחר שימפנזים שחוו חוסר בהיקשרות הורית גילו שהם נוטים להיות אגרסיביים בבגרותם וגם לפתח אכילת בינג' (binge eating). החלק הפגוע הזה שבנו הוא המצע הפנימי שעליו "מתיישבות" הפרעות האכילה, וכל מה שקשור להתמכרויות למיניהן - לסמים, לאלכוהול, לאוכל, לסקס, לעבודה, לקניות, להתנהגות, וכו'. ההתמכרויות שלנו באות לנסות להרגיע, לווסת, למלא חוסר, ולטשטש את התחושה הבלתי נסבלת של הבור הזה בתוכנו. הן ניסיון למסך ולהעלים את תחושת הרעב הרגשי והצורך העצום שנותר ללא מענה.
במובנים מסוימים אפילו אידיאל היופי הבלתי מושג הוא ביטוי של המרדף הנואש למלא את הבור החסר שבתוכנו, שצמא כל כך לאהבה ולתחושה שאנחנו "good enough", ושמונע מאיתנו לקבל את עצמינו כפי שאנחנו. הוא מניע אותנו לעוד ועוד ובו בזמן גם מנציח בנו את התחושה של ה"לא מספיק" (לא פעם עם שנאה עצמית גלויה/סמויה). זאת ממלכה מייסרת שלא פשוט לפגוש בה בתוכנו.
מה שקורע לב בממלכה הזאת הוא שגם כשכבר מקבלים את ההזנה/השפע/האהבה שכה זקוקים לה – היא לא "נספגת" בגוף. לא מצליחים לקבל אותה. אין יכולת לקחת אותה פנימה. מישהו יכול להביע את אהבתו כלפינו ומשהו בנו לא נותן לזה להגיע אלינו. משהו בפנים לא יכול לקבל את זה. זהו למעשה מנגנון הגנה פנימי עמוק שמנסה בדרכו שלו לשמור עלינו, אבל גם מענה אותנו על הדרך. זה מנגנון הגנה שבא עם מחיר גבוה. תפקידו למנוע את האפשרות שהפגיעה שהתרחשה בעבר תתרחש שוב – והפגיעה התרחשה כשהיינו חשופים, פתוחים, זקוקים, אוהבים, פגיעים. אנחנו מסתובבים עם בור של צורך בלב, זקוקים נואשות לאהבה, אך בו זמנית פוחדים ממנה ולא נותנים לה להתקרב אלינו באמת, כי להתקרב אל האהבה אומר גם להתקרב אל "הכאב הנעלם" שבבסיס הבור, ומזה בצורה לא מודעת אנחנו עושים הכל להתרחק. בוא ניקח לדוגמא אדם שחווה נטישה קשה בילדותו. אולי אפילו אובדן. הוא איבד את הדמות שנתנה לו בטחון, אהבה, הזנה, וקשר. בשביל לשרוד את זה הוא היה צריך לנתק משהו בעצמו וליצור את "הבור" בתוכו. האדם, או יותר נכון הנוכחות של האדם, הסתלקה מאזור הפגיעה ופערה בור אחריה. אי שם בפנים משהו התנתק. הסתלק. נעלם. והותיר אחריו אזור ספר של מעין "כלום" חסר תחושה כזה.
נדמה לי שבכולנו יש קצת מהממלכה הזאת בצורה של איזה חוסר נחת פנימי (מה שהבודהיזם קורא לו "דוקהא"), אבל אצל אנשים שחוו פגיעות קשות בילדותם של נטישה, תקיפה, הזנחה, וכיו"ב היא עשויה להיות יותר דומיננטית. הם מגיעים לקליניקה עם התמכרויות שונות, עם קשיים בלייצר זוגיות או קשרים בין אישיים קרובים ומשמעותיים, עם קושי להניח לאהבה להתקרב אליהם ולמצוא אותם, עם קושי להתמיד בעבודה או להביא את עצמם לידי ביטוי מבחינה מקצועית ואישית, עם חבלה עצמית לא מודעת, ולא פעם מוצאים את עצמם על קו הגבול של סיטואציות קצה או אפילו מצבים מסכני חיים (גברים רבים בממלכה הזאת מוצאים את עצמם פוסעים אל מעבר לגבולות החוק ומגיעים למאסר. בתי הכלא בעולם מלאים באנשים הפגועים ביותר, הנושאים טראומות ופגיעות ילדות מהקשות ביותר).
בבסיס הבור, הרעב, הצורך, יש תהליך התאבלות על מה שלא היה, על האהבה שלא ניתנה, על ההזנה שלא הגיעה, על המוגנות שלא התקיימה, על האמון שהופר, ועל העצמי הזקוק שננטש. דרך המפגש עם ההיבטים האלה בקליניקה ועיבוד הפגיעה יש אפשרות לנוכחות של האדם לחזור ולהיבנות בתוכו. אט אט הבור יכול להתחיל להתמלא חזרה בנוכחות – להתמלא באדם עצמו, וכשהאדם חוזר לגור בתוך עצמו גם האהבה יכולה להגיע אליו ולמצוא אותו. זוהי תחילתה של אפשרות להחלמה ויציאה של האדם מממלכת הרוחות הרעבות.
אֲנִי נִשְׁבַּעַת לָךְ בִּשְׁתֵּי אִמְּהוֹתַי הַזְּקֵנוֹת וּבַסֵּפֶר שֶׁל פִירְדוֹסִי שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה רְעֵבָה. לֹא לְלֶחֶם, לֹא לִמְרַק עֲדָשִׁים, לֹא לִגְבִינַת צֹאן. הָיִיתִי רְעֵבָה לְמַשֶּׁהוּ. אַתֶּם קוֹרְאִים לְזֶה אַהֲבָה. אֲנִי קוֹרֵאת לְזֶה חַיִּים.
הָיִיתִי רְעֵבָה וְעוֹדֶנִּי.
- צילה זן-בר צור מתוך "שמרי על הקיכלי"
Comments