ממלכת האלים (devas) - gods realm : ממלכת האלים היא אחד משלושת העולמות העליונים בגלגל החיים הבודהיסטי, ומגיעים אליה אלו שצברו קארמה טובה בחיים הקודמים. היא ממלכה של שפע ואין בה סבל. בממלכת האלים יש 26 רמות. האלים ברמה הראשונה עסוקים במלחמה ביריבי האלים. הענפים והפירות של עץ המשאלות נמצאים אצלם כך שיש להם כל מה שהם רוצים וצריכים (כאמור שורשיו של עץ המשאלות נטועים בממלכת יריבי האלים – ולכן המלחמה). זהו רובד של תשוקות חושניות וכל תענוג שהנפש חפצה בו מתמלא מיד ע"י עץ המשאלות. מי שמגיע לכאן "זוכה" ב-"21 נימפות וורודות כף-רגל". הרובד הזה מזכיר קצת רעיונות דתיים פונדמנטליסטים כמו 72 הבתולות של האסלאם, ומבטא את התפיסה הנמוכה ביותר של העיקרון הגן-עדני כמקום שהוא פרס מותר של עינוגים וחושניות (שהן בבואה של פנטזיות ותשוקות ארציות "אסורות", ובעיקר גבריות. לא נראה לי שאישה שתגיע לממלכה הזו ותמצא את עצמה עם 21 מתבגרים וורודי כף רגל תראה בזה גן עדן. . . ). ככל שעולים ברמות בממלכה יש תהליך של זיכוך. ברמות הגבוהות יותר האלים מתוארים כאנדרוגינוס, בעלי גופי אור, דמויי מלאכים. הם לא מתעניינים באוכל ושתייה וב"לעשות חיים" ומבלים את זמנם שרויים במדיטציה. הם לא חולים אף פעם ולא מזדקנים. ככל שעולים עוד ברמות של הממלכה הזיכוך המנטלי ממשיך ועולה בהדרגה עד רבדים של קיום כמיינד ללא גוף, ועד קיום בממלכות השמיימיות כתודעה בלבד ללא צורה (form).
זה נשמע ממש קסום אבל כאן בא הקאץ': האשליה הגדולה של הממלכה הזאת היא המחשבה שזה ישאר לנצח. היות וזאת עדיין ממלכה על הגלגל כל זה חסר קביעות ולא משוחרר מהזמן ומהלידה והמוות. כשהקארמה הטובה שהביאה לממלכה הזאת נגמרת יורדים חזרה למטה לממלכות הנמוכות יותר. היות וזאת ממלכה ללא סבל שכל מה שרוצים מתמלא בה, היא נחשבת בבודהיזם מבחינה רוחנית
ל - dead end. יש סיפוק מלא, אין זקנה, אין חולי, אין דאגות, הם אפילו לא צריכים להשקות את עץ המשאלות – זוהי כמובן מלאכתם של יריבי האלים שכאמור שורשי העץ נטועים בממלכה שלהם. היות ואין סבל אז גם אין מוטיבציה להמשיך להשתחרר מהגלגל, וכך כשהקארמה לממלכה הזאת נגמרת האלים בה מתחילים לאבד מזוהרם. כשזה קורה האלים האחרים מתחילים לחוש סלידה כלפיהם, להתרחק מהם ולנדות אותם. להיוולד מחדש בממלכות התחתונות נחשבת לקשה ביותר עבור האלים. שבו בנפשכם איך זה להתגלגל שוב לתוך גוף אנושי צר אחרי קיום כתודעה משוחררת מכבלי הגוף, להידחס שוב דרך תעלת לידה צרה, להיות שוב תינוק עם הפרשות וצרכים ותסכולים לאחר מצב הווייה של קיום שמיימי בו כל מה שרוצים מסופק מייד.
ממלכת האלים נחשבת כממלכה שנשארים בה הרבה זמן. כמו בגיהנום יש בה חווית זמן אחרת. קצת כמו מימד הזמן בסיפורי הפנטזיה של נרניה (Narnia) - כאילו חלף רק הרף עין בין הרגע שנכנסנו לארון ושיצאנו ממנו, בעוד שבתוך הארון (בנרניה) חלפו חיים שלמים.
מבחינה נפשית-תודעתית, ממלכת האלים מסמלת את החלק בתוכנו שחושב שהוא כבר "השיג את זה", שניצח את השיטה והוא עכשיו "מעל" הבעיות. היא מסמלת את אשליית הניתוק מהקשיים והכאבים שבאים יחד עם החיים כאן על האדמה, ואת התחושה האופורית שהגענו למקום בו הסבל לא יכול לגעת בנו יותר. אני חושב על אנשים שחיים בתחושה שהם "הסתדרו". הם "הגיעו" כבר. ויש אשליה שזה ישאר ככה לעד. אני חושב על ה"מוצלחים", ילדים מוזהבים (golden boys) שבבגרותם הפכו שבויים בתוך זהבם מבלי להיות ערים לכך, כמו אפולו הנוהג במרכבת הזהב שלו בשמיים רחוק מעל הכל, מוצלח, מושלם, מושא להערצה, בלתי מושג, בלתי ננגע, ואולי קצת שטוח מבחינה רגשית ומנותק מהעיקרון הדינמי של החיים – ה"מיץ" של החיים, מה ש"בא מהבטן". אני חושב על הנערה היפיפייה שיש לה המון'תלפים עוקבים באינסטוש ואינה מודעת לכך שיבוא יום ויופי נעוריה יתחיל להתקמט. שבויה בתוך תדמיתה המושלמת. אני חושב על בני עשירים שגדלו בשפע ולא חסרו דבר. שלא פגשו וידעו קושי או תסכול. שמשהו בהם מרומם מעל. שלא טבלו במבחני החיים ששוברים ובונים ומגלים לאדם מי הוא, ואינם מיודעים למי הם באמת. אני חושב על מטופל מן העבר הרחוק שגדל כמחונן גאון, התרגל שכל דבר בא לו בקלות וחשב שהעולם הוא קלי קלות ולא הבין על מה אנשים מתלוננים. בגיל 18 כבר היה עם תואר שני. ואז בגיל 30 חווה בגידה בנישואיו. לראשונה חווה את עצמו "נכשל" וזה הפך את כל חייו ופירק אותו. טרק אותו מממלכת ה"קלי קלות" שבה הוא חי לאדמה. אני חושב על מטופלים שנוסקים אל מרומי המדיטציה בסוג של אסקפיזם רוחני, חומקים מצילם ומפצעיהם, בעוד שבעיותיהם הולכות ונערמות. ההתראות על הקריסה המסתמנת בהמשך הדרך זוכות להתעלמות "מוארת". אלו שמדיטציה עבורם היא כלי למפלט מרגשותיהם במקום דרך להיות עם רגשותיהם, והחליפו נוכחות בהימנעות. אני חושב על מטופלים שמגיעים לאחר חוויה רוחנית חזקה, שמבטם המופנה אל על מנסה לאחוז ב"אורות השמיימיים" כאמת סופית שהגיעו אליה, ושוכחים את האדמה של חייהם.
בלי אדמה וגוף ה- spiritual emergence הופך במהרה ל- spiritual emergency , לחרדות, ולקושי בתפקוד היומיומי. אני חושב על שפע ומצליחנות, על התחושה המשכרת ש"הסתדרנו", וכמה היא עלולה לטעת בנו תחושת שווא של חסינות מכל פגע ולעוור אותנו בכרוניקה ידועה מראש של הרדמות/הדחקה/הכחשה שזמנה קצוב עד המשבר – לא כי חייב להיות משבר, אלא כי יש התעלמות ושכחה עצמית שמתישהו תתן את ביטויה . (התעלמות = ignorance. זוכרים את החזיר שבמרכז הגלגל שמסמל את ה-ignorance?).
האלים מגיעים אל הקליניקה בד"כ אחרי הנפילה, כשהם יורדים מהמחוזות השמיימיים חזרה לגוף.
הם מגיעים אחרי שנכשלו לראשונה בחייהם, פוטרו, או נעזבו כי משהו בחיבור הרגשי היה חסר, או כי הניסיון להיות מושלמים לידם ותחושת חוסר הרשות לפגמים אנושים סביבם התישו את בני/בנות זוגם, שמאסו ועייפו מהניסיון המתמיד להיות "נכונים" במחיצתם.
הם מגיעים אחרי פטירה של קרוב, אחרי קריסה כלכלית, פציעה או חולי גופני. הם מגיעים כשהשערות הלבנות וקמטי הזמן מתחילים לסדוק את זוהרם.
הם מגיעים לא פעם עם תחושה שהם בעצם לא יודעים מי הם בכלל. שמגיל צעיר היו מוצלחים ועלו על כל הציפיות, וכך גם הוגדרו ע"י הציפיות (שהופנמו), אבל אולי לא ממש מצאו את רצונם שלהם או שאלו את עצמם מהו מעולם, או מי הם בעולם.
הם מגיעים עם דיכאון שהתבשל במשך שנים מבלי ששמו לב אליו, או כשמשבר אמצע החיים מתחיל לחולל שינוי בנפשם.
הם מגיעים עם חרדה כש"מה שבא מהבטן" מתחיל לבצבץ אל פני השטח ואינו מוכן עוד להיות סגור מחוץ לעולם וממודר מהאישיות.
הם מגיעים מוצלחים-שבורים, זרים לעצמם, בתחילת תהליך של גילוי עצמי. תהליך של חציבה למעמקים וכריית מתנות יקרות של נפש המגלה את עצמה לראשונה, הזוכה במתנה של התעוררות עצמית.
" הבט אל המזרח: עכשיו האור זורח שם בלהט, וכולם יביטו, יעבדו את המראות, של מלך מפואר ומרומם. הוא מעפיל לגובה רב, עתה – כמו עלומיו של איש במלוא אונו – זוכה לסגידתם של בני תמותה. במסעו, עטור זהב, אינו יודע כי דרכו ליפול קצרה, שמרכבתו תרפה בבוא העת, מבט שהעריץ יראה תמורה, יוסט מעם יופיו המתמעט. עכשיו אתה בשיא, אבל הבן: כשתזדקן, תמות לבד - בלי בן. " - שייקספיר, סונטה 7, הבט אל המזרח
(תרגום עופרה עופר אורן)
Comentarios